איך מתפללים | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

פרק ב, משנה יג.

רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה.

וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (יואל ב) "כי חנון ורחום הוא, ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה".

ואל תהי רשע בפני עצמך.

רק לא קבע

מצוות קריאת שמע ותפילה, הינם חלק ממצוות העשה מדאורייתא ומדרבנן, אולם רבי שמעון לא מבקש להסב את תשומת הלב לקיום המצווה, אלא לצורתה, לאופן בו היא נעשית ונחווית:

"אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים".

גם בשולחן ערוך נפסקה ההלכה כי "יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת, ושלא תיראה עליו כמשוי ליפטר ממנה" [אורח חיים, צח, ג]. ההקפדה על 'תפילת תחנונים' כה גדולה, עד שלפי חלק משיטות הפוסקים, "אם לא התפלל דרך תחנונים לא יצא ידי חובתו אפילו בדיעבד" [הלכה ברורה חלק ה, עמ' 350].

השאלה היא כמובן מדוע? מה יש בתפילה רוטינית וקבועה שכל כך לא מקובל בעיני חז"ל? מדוע אין היא נחשבת מצווה ככל המצוות שגם אם נעשית באופן ריטואלי אין בכל כל פגם?

אל תגנוב

בספרו של רבי נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר"ן קצ"ו, מופיעה אבחנה מרתקת אודות המונח 'תפילת קבע' והיא בבחינת חידוש תיאולוגי, ואלו דבריו:

וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל אַל תַּעַשֶׂה תְּפִלָּתְך קֶבַע אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים וְכוּ (אָבוֹת פֶּרֶק ב) כִּי אָסוּר לָאָדָם לַעֲמד עַצְמוֹ עַל שׁוּם דָּבָר הַיְנוּ שֶׁאָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא יַעֲשֶׂה לוֹ דַּוְקָא אֶת בַּקָּשָׁתוֹ כִּי זֶה הוּא כְּמוֹ לוֹקֵחַ דָּבָר בְּחָזְקָה, בִּגְזֵלָה רַק צָרִיך לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים אִם יִתֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַך יִתֵּן וְאִם לָאו לָאו, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר [בהתורה ט תיקונין סימן כ] וְזֶה: אַל תַּעַשֶׂה תְּפִלָּתְך קֶבַע, מִלְּשׁוֹן גְּזֵלָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כ"ב) : "וְקָבַע אֶת קבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" הַיְנוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ, הֵן פַּרְנָסָה אוֹ בָּנִים אוֹ שְׁאָר צְרָכִים אָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ וְלַעֲמד עַצְמוֹ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁדַּוְקָא יַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת תְּפִלָּתוֹ כִּי זֶה הוּא תְּפִלַּת קֶבַע שֶׁלּוֹקֵחַ הַדָּבָר בְּחָזְקָה בִּגְזֵלָה רַק יִתְפַּלֵּל רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים כַּנַּ"ל.

רבי נחמן מסביר כי תפילת קבע היא צורה של 'לקיחת דבר בחזקה, בגזילה'. המונח 'קבע' משמש כאן במשמעות 'גזל' וכמו שמצינו במשלי 'וקבע את קבעיהם', ומפרש מצודת ציון במקום: ''וקבע – ענין גזל כמו שמצינו במלאכי ג – היקבע אדם אלוהים''.

תודעת האחריות

אז רבי נחמן הסביר לנו שמי שאינו מתפלל בתחנונים נראה הוא כגוזל וכנוטל בחזקה את המגיע לו. רק שלא ברור עדיין מדוע. מפני מה מי שלא השכיל להגיש את תפילתו בדרך של בקשה, מכונה בפי רבי נחמן בתואר כה חמור של גזלן?

נדמה כי בכל  אירוע גניבה ישנם שתי דמויות מרכזיות הניזוקות מפעולה זו: הנגנב, אך גם הגנב. הנגזל איבד מן הסתם רכוש, כסף, חפצים יקרים שהיו חושבים בעיניו – כלכלית ואולי גם סנטימנטלית, אך גם הגנב ניזוק, גם הוא איבד משהו: הוא פגע בנפש שלו. הוא איבד עוד מתודעת האחריות כלפי הזולת, כלפי עצמו, כלפי העולם. מאדם יצרני שתורם לקולקטיב האנושי, היהודי, הלאומי, הוא הפך את עצמו לטפיל, מזיק, מכשול במסלול הבריא של החיים החברתיים.

המתפלל בקבע, בחזקה ובשכנוע פנימי עמוק כי האל 'חייב' לתת לו את מבוקשו, הוא המקרה המובהק של האדם שמבקש להסיר אחריות מעצמו ולהטיל את עצמו על האחר, ובמקרה הזה – על האלוקים. הוא דורש פרנסה, הוא דורש ילדים, הוא דורש קריירה. הוא לא מודע לכך כי מה שמוטלת עליו היא רק חובת ההשתדלות ומכאן ואילך עליו לפעול לבד. הוא לא מבין כי התפילה לא חייבת להיות פונקציונלית וכמו שאומר רבי נחמן: אִם יִתֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַך יִתֵּן וְאִם לָאו לָאו.

נכון, במקרה הזה הוא לא חיסר דבר מזולתו, שהרי מלא כל הארץ כבודו, אבל האלמנט השני, הפגיעה העצמית, האישית, קיימת גם קיימת. הוא אונס את ה' לתת לו את בקשתו, 'מתעקש' על כך כמו שכתוב רבי נחמן, ובכך הוא פוגע קודם כל פגיעה קשה בעצמו.