מה ההבדל בין שתי המשניות הללו? בפרספקטיבה ראשונית נדמה שההיגדים של שני התנאים זהים: עין הרע שהיא סוג של קנאה, ויצר הרע שהוא הכניעה לתאווה, ושנאת הבריות המאפיינת את רודף הכבוד - שהכל שונאים לו והוא שונא הכל - כל אלו מוציאין את האדם מן העולם. אלא שאם כך עולה התהיה המתבקשת: מפני מה נאמרו שתי משניות אם המסר שלהן זהה? ובכלל מהו הלשון 'מוציאין את האדם מן העולם'?

 

פשוט מוצלח

לעמרי, צעיר בן 36, נשוי ואב לתינוקת חמודה שיחק המזל. דומה היה שאלת האושר עומדת לצידו והופכת את כל מה שעובר תחת ידו לזהב. אביו הוא סגן אלוף במיל', בעל חברת ייעוץ גדולה, והוא עצמו, לוחם לשעבר, ובעל תואר שני בתקשורת בהצטיינות. מלבד מכוניתו המפוארת, ביתו המרשים, ואשתו היפהפיה, הוא נהנה ממשכורת חדשית מתכנית הטלויזיה אותה הוא מנחה, הנעה סביב ה- 50 אלף שקלים. לא מכבר פרסם עמרי את הרומן הראשון שלו שהפך מיד לרב מכר, ובעיתונות המקומית החלו כתבי הרכילות ללחש, כי הוא מקבל הצעות מבטיחות מגורמים בפוליטיקה הארצית.

 

שני שכנים לעמרי. יותם, ושאול. שלשת הצעירים בני אותה שכבת גיל, ואף שירתו באותה יחידה בצבא, ולמדו באוניברסיטה אחת. רק שלהבדיל מעמרי, מסלול חייהם של השנים מינורי יותר. שאול נשוי באושר, והוא בעל חברת היי- טק קטנה, ממנה הוא מתפרנס באופן משביע רצון. יותם לעומתו, הוא רווק נצחי, עובד קשה כסוכן ביטוח, וגר און אנד אוף עם בנות זוג מתחלפות. כאשר נפגשים השנים הם משוחחים איך לא, על שכנם המצליח. ברק הקנאה מנצנץ בעיניהם, והשוואת מצבם לשכן האסרטיבי, הנמרץ, והמצליח עולה אינסטינקטיבית כמעט. למרות ששניהם בזים, שונאים, ומתקשים לסבול את נוכחותו, בולט ההבדל בין השנים.

 

שאול הוא בחור בעל שאיפות. הוא לא מפסיק לחלום על היום בו כשרונותיו הפיננסיים, הגנוזים לטעמו, יוכרו על ידי העולם הרחב, ויזכו בתגמול הולם. הוא מתקשה להבין מדוע שכינו, שלדעתו מוכשר פחות ממנו, כה מצליח ואילו הוא נותר הרחק מאחור. הוא מקנא בו, והוא היה חפץ שכל הטוב הפוקד את עמרי יפקוד גם אותו. יותם לעומתו, התייאש מראש. הוא אפילו לא מנסה לחשוב על יכולותיו. הוא מכיר במגבלותיו, ובסתר ליבו הוא נאלץ להודות כי הפער האינטלקטואלי בינו לבין עמרי עצום. אלא שהוא מתקשה לשאת את הצלחתו של האיש. הוא היה שמח אילו היה פוגע אסון בעמרי: אשתו תחלה, עסקיו יתמוטטו, או עיתונאי חרוץ יחשוף פרשה אפילה אותה הוא מסתיר. כשזה יקרה, תבא לליבו השלווה: 'הגיע לו, לא ייתכן שהוא מצליח, ורק 'נופל' כלפי מעלה - מחיל אל חיל'.

 

חלפו שנים, ושאול החליט שהוא לא מסוגל יותר להישאר באותו סטטוס. בליבו הוא הגיע להחלטה כי עליו לעשות מעשה שיוביל אותו אל היכל התהילה. לאחר בחינת האופציות השונות החליט לנקוט בהימור כלכלי עצום, שעשוי להפוך אותו לאחד מהאנשים העשירים בארץ. בצעד המסוכן הזה היו מעורבים, איך לא, לא מעט גורמים מפוקפקים, כספי שוחד ונדל"ן לא חוקי, ואנשי שלטון מושחתים. בתחילה הכל התנהל כשורה, ושאול הרגיש שהוא מגשים את שאיפת חייו. בליבו הוא כבר תכנן את התשובות המצטנעות אותן ישיב לכתב הגלובס, או הדה – מרקר, שירצה בוודאי לראיין אותו. אלא שכמו על פי כרוניקה ידועה מראש, החל בנין הקלפים להתמוטט שלב אחרי שלב. הפוליטיקאים הבכירים המעורבים בעיסקה הוקלטו והופללו ודבריהם פורסמו בתקשורת, הגורמים המתווכים מיהרו לחתום על עיסקת טיעון עם הפרקליטות, ורק שאול חסר הניסיון, נותר בגפו אל מול התובעים האכזריים של הפרקליטות שדרשו להחיל עליו את העונש החמור ביותר שמאפשר החוק. שאול, איש תם שמעולם לא ביקר אפילו, בבית משפט לתעבורה, נידון לעשר שנות מאסר, ולקנס כספי עצום. שנתיים מיוסרות לאחר מכן, הוא התאבד בתאו, והותיר את משפחתו ומכריו המומים, כואבים, ובעיקר לא מבינים.

 

בינתיים יותם, שהשקיף מהצד על כל מה שעובר על שכינו הבין שעליו להיזהר, ולא לנקוט בצעדים מסוכנים. התנהגות זו הלמה באופן עקרוני את אופיו הפאסיבי, והוא המשיך לחיות את חייו האפורים. אלא שהשנאה שלו לשכינו המצליח כמעט והעבירה אותו על דעתו. כל מעבר שלו על פני הווילה של עמרי גרמה לצביטה בלתי נשלטת בליבו, כמו גם כל איזכור שלו בתקשורת. הוא ניסה לדבר בגנותו של עמרי עם חבריו, אלא שאלו לא הצליחו להבין מהיכן נובעת האובססיה שלו, ואף היו אומרים לו בנונשלנטיות כי אכן מדובר בבחור חרוץ, שהרוויח את יוקרתו ביושר. אמירות כאלו העלו את כעסו של יותם לגבהים חדשים והוא החל להתרחק מסביבת חבריו ושכניו. הוא התכנס בתוך עצמו, והחליט בינו לבין עצמו, שהחברה כולה מורכבת מאנשים חנפנים, בינוניים, ושטחיים. את השנאה שלו לעמרי, הוא הרחיב לכל האנשים המצליחים באשר הם, הגונבים את כספיהם של הפועלים האומללים מן המעמד הבינוני, והוא חש שהוא חי בתוך חברה רקובה ומסואבת, מה שלא תרם כמובן לחיי החברה הפרטיים שלו. בגיל 50 מצא יותם את עצמו רווק, נטול משפחה, ממורמר ובודד.

 

בין סוציומט לנרקיסיסט

מה ההבדל בין שני הטיפוסים הבלתי מרשימים הללו אך המוכרים לנו כל כך מן ההמולה התקשורתית המתלווה לכל הצלחה של צעיר מבריק, או כוכב פוליטי שעולה לגדולה? הראשון הגיע למעמד מסויים. רק שבמקום לשמוח בחלקו הוא מביט בעצב באחרים, ומתקשה להבין מדוע הוא לא ממוקם אתם על אותה במה. השני לעומתו פשוט שונא אותם, ומאחל להם רק רע. במלים אחרות, הראשון נרקיסיסט שחושב רק על עצמו, ומונע מדחפיו ויצריו, המובילים אותו לפעולות הרסניות ובלתי הגיוניות, והשני הוא סוציומט, שונא אדם, המתקשה לראות בהצלחתו, מה שמוביל אותו לבדידות ובדלנות.

 

שני התנאים במשנה כיוונו את דבריהם לשני טיפוסים אלו, והזהירו אותם כי התנהגותם לא תוביל אותם למאום מלבד אבדון וחידלון. רבי יהושע מסביר לסוציומט, כי עינו הרעה, יצרו הטעון ברוע ומשטמה, ושנאת האדם הבוערת בו, תפגע רק בו, שכן הוא לעולם לא יצליח לחיות בחברת בני האדם, והוא ימצא את עצמו בסופו של יום בודד, ערירי וחסר טעם בחיים. 'מוציאין את האדם מן העולם' של רבי יהושע, הוא היפלטות מנטלית מן העולם החברתי, הסוציאלי, לתוך בדידות וחיים חסרי סיפוק.

 

רבי אלעזר הקפר מדבר על טיפוס אחר לגמרי. על המצליחן שמוכן לוותר על הכל כדי לספק את דחפיו שלא יודעים שובע. במקרה זה עלול האדם לאבד את חייו במובן הפיסי, שכן ההנעה הטרופה שלו לספק את אותם דחפים עלולה להוביל אותו אל עבר מעשים בלתי רציונאליים, מסוכנים וחסרי אחריות, שסופם הוא עברי פי פחת.

 

מקור

פירוש המשניות לרמב"ם, פרק ב משנה יא.