הלל המאזין | הרב משה גרילק

• הדפסה
• דואל

"הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".

(אבות פרק ב' משנה ד')

פנינים אלו, כפי שנראה להלן, הגשים אותן הלל בחיי היומיום. אולם קודם כל ננסה להבין את הקו המאחד אמרות אלה, מה ביאורן ומה המשותף להן.

דומה שהלל, הנשיא הגדול, פונה במשנה זו אל האיש החשוב והגדול, אל נשוא הפנים, ומזהירו שלא ינהג ביהירות עקב מעמדו הרם והנישא.

זה עלול לקרות. האדם, שכל העדה נושאת אליו את עיניה, העסקן המאמין שהוא "יחיד סגולה", עלולים להגיע למסקנה, שעצם מעמדם מקנה להם זכויות יתר. הלא אם לא היו חכמים ונבונים אף צדיקים, משאר הבריות, כלום היו נבחרים למעמדם המכובד.

יצר גאווה זה טמונה בו, כמובן, סכנה גדולה לאיש החשוב. הוא מתעלם מן הסובבים אותו, בוטח רק בשכלו ובתבונתו. ואלו כבר הובילו חכמים רבים בעיניהם אל אובדנם.

הלל, בדבריו, מזהיר מפני סכנה זו:
"אל תפרוש מן הציבור".

אל תפרוש בפועל ואל תפרוש בלבך. אמנם אתה נישא מעל העם, אבל באת ממנו ונבחרת למענו. למען תפעל להיטיב לו בכל צורה. ואם תסתתר במגדל השן שלך, לא תאזין יותר לרחשי לב הציבור, מהר מאוד תיפול ברשת הטעות, שיקולי החלטתך יהיו מנותקים מן המציאות ומן האמת, ויצר הגאווה המקנן בך ינחיל לך אך ורק בושת פנים. כי גם אתה, האדם הנבחר והמורם מעם, חייב לזכור שבציבור הזה שבחר בך, ישנם אנשים העולים עליך ויכולים לאלפך חכמה, בינה ודעת. ועל כן דווקא מנהיגותך מחייבת להיות קשוב לקולות העולים מקרבו. ועליך להצטייד במידת הענווה, המעניקה את תכונת ההאזנה לזולת.

*
והמשיך הלל ואמר:
"ואל תאמין בעצמך עד יום מותך".

זכית בבחירות, לא חשוב לאיזו משרה. הנצחון מחמיא ל"אגו" שלך. מעניק לך בטחון עצמי ראוי לשמו, דוגמת ה"סמוך" הישראלי המפורסם. אך דווקא הוא לעתים קרובות מוליד את השאננות. שבויים בידי קונספציה ומתעלמים מעובדות בשטח, הסותרות קונספציה זו (מלחמת יום הכיפורים!). גם האדם הישר ביותר, הצדיק וההולך בדרכי ה', אם בוטח הוא בעצמו שליו ושאנן, וחושיו אינם דרוכים להקשיב לקולות היצר הלוחשים בקרבו, עלול יום אחד לגלות שנלכד ברשתו ונכנע לפיתוייו. כלומר, לא חשוב באיזה תחום זכית לשלמות, למעמד ולתפקיד, האמונה האבסולוטית בעצמך גוררת אחריה בעיות קשות ולעתים אסון.

האמרה השלישית נחרזת אף היא יפה אל שלשלת האזהרה לבעלי הבטחון העצמי המופרז של הגאים בעצמם:
"ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

לא מדובר כאן בחובה ללמד זכות גרידא, למראה מעשה הזולת. זאת כבר שנינו משמו של התנא יהושע בן פרחיה בפרק הקודם: "והוה דן את כל האדם לכף זכות".

אמרתו של רבי יהושע בן פרחיה עוסקת במקרה ובמעשה מסויים של חברך הנראה בעיניך מפוקפק, אינך בטוח בכוונת העושה – אז תלמד עליו זכות. מאמרו של הלל מתייחס למקרה אחר: אפילו אם אתה בטוח במלוא מובן המלה, שפלוני עשה מעשה רע, בכל זאת חייב אתה לדונו לכף זכות. לא להצדיק את המעשה הרע, כי אם לחפש נקודות זכות לעושה המעשה. עליך לקחת בחשבון את כל הנסיבות שהביאו אותו לעשות את מה שעשה.

שים לב: הלל אומר: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". כלומר, אם ברצונך לשפוט ולהבין כראוי את המעשה שנעשה, עליך להגיע למקומו ממש. שכן, איך אתה יכול לחרוץ דין, מבלי לקחת בחשבון את כל הגורמים המשפיעים על אופיו של אדם, הארץ בה הוא גר, העיר, החברה, צורת החינוך אותו קיבל, חברתו, ילדותו וכו'. יתכן שאם יהיו גלויים לפניך הנסיבות המדוייקות למעשה שעשהף תבין מדוע פעל כפי שפעל למרות שאתה סולד מהתנהגותו, אף דוחה אותה.

אמנם, חייבים לדון את מעשה החבר (לא את החבר עצמו!) כדי שלא תגיע למקומו. עליך לראות ולבדוק ולהחליט לאור המעשה הרע שנעשה, מה רע הוא המקום (התנאים, הנסיבות, שגרמו למכשלה). אך כשהחבר עצמו עולה לדיון, בפיך או בלבבך, הענק לו את כל האשראי, ותלה את הכשלון בנסיבות החיצוניות.

המאפיין אמרות אלה הוא, שהלל הזקן מפנה את תשומת לבנו לתכונת ההקשבה, כמפתח להצלחה לאדם ולמנהיג. הקשבה ברמה כה אצילית, הינה תופעה נדירה בימינו. להאזין לזולת אינה רק להאזין למלים היוצאות מפיו. להאזין פירושו להיות קשוב גם לרחשי הלב הדקים והעדינים ביותר, אשר אולי האדם הסובל עצמו, לעתים, אינו מודע להם. תכונה זו, אותה הגשים הלל בחייו, הפכה אותו לנשיא בדורו, הזכור עד היום כסמל הענווה והגדלות הנובעת ממנה.

*
וכה יספר התלמוד:
"מעשה בשני בני אדם שהמרו (התערבו) זה את זה. אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל, יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטו. אותו יום ערב שבת היה והלל חופף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו. אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו, שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל.

"מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שאין להם חיות (מילדות) פקחות. הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל ? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיים טרוטות? אמר לו (הלל): בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין החולות.

הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה רגליהם של אפריקאיים רחבות? אמר לו (הלל): בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין בצעי המים.

"אמר לו: שאלות הרבה יש לי שלאול אותך ומתיירא אני שמא תכעס. נתעטף וישב לפניו. אמר לו (הלל): כל שאלות שיש לך לשאול, שאל. אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן. אמר לו: אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל.

"אמר לו: בני מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז. אמר לו: הוי זהיר ברוחך! כדאי הוא הלל שתאבד אל ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד" (שבת דף ל"א).

*
ציטטנו את דברי הגמרא במלואם. הם מעניקים לנו ציור מה מתכונת ההקשבה והאזנה באופיו של הלל, המסוגל להקשיב במלוא תשומת הלב, גם כשאין למה. גם כשהשאלות הן הבל, ומטרתן לקנטר. עד כדי כך לא פרש מן הציבור, הוא המנהיג הנישא, שגם ביום שישי אחר הצהריים, יפסיק את שהותו במרחץ, כדי לשמוע מה בפיו של אחד מן ההמון.

(ע"פ מפרשים שונים).