ליבו של מי לא נשבר בלילה שבין יום שני ליום שלישי השבוע, בין ב בתמוז ל- ג' בתמוז? השמועה על מציאת גופותיהם של שלשת הנערים פשטה כאש בשדה קוצים, והגיעה לכל פינה בה שהו ישראלים, יהודים. 

 

בן רגע התכרכמו פניהם של האנשים, שפתיים ננשכו, הדם רתח בעורקים, וכעס עצור מחד, וכאב אין סופי מאידך מילא את ליבות כולם. המחשבה על המשפחות, שאער, פרנקל, ויפרח לא חדלה מלהתרוצץ בראש, ועל אף עוז הרוח ותעצומות הנפש שגילו המשפחות, נדמה היה כי אולי כעת הם ישברו, אולי הגענו לנקודת האל-עבור, שאחריה מאבדים הכל.

 

אבל המשפחות לא נשברו, האמהות והאבות המשיכו להודות לקב"ה, לקבל עליהם את הדין באהבה, ולומר בקול, בלא חשש, ובלא שמץ של טרוניה: יתגדל ויתקדש שמיה רבה.

 

איך זה קרה? איך מצליחים אנשים לקבל בשורה כל כך קשה ולהמשיך באותה רוח איתנה, עם אותה נפש יהודית, שכל כך הפעימה את כולנו בשבועות האחרונם?

 

תאריך קבורתם של שלשת הנערים חל באופן מצמרר ביום פטירתו של רבי מנחם מנדל שניאורסון הרבי מליובאוויטש זצ"ל – ג' תמוז. לפני שעות אחדות שלח לי חבר את הדברים הבאים שכתב הרבי במכתב:

"ולכן מוכרח לאחוז בהדרך שהורה הבעש"ט ד'עזב תעזוב עמו', אשר מבינים שהנשמה היא חלק אלקי ממעל ממש ובמילא שלוחו של  הקדוש ברוך הוא כמותו וניתנו לאדם כוחות נעלים ביותר לא רק להתגבר על המכשולים אלא גם להאיר בתוספת אור את נפשו וגופו וחלקו שבעולם ולעשות כלים לאלקות מתוך שמחה, ובמילא חבל על זמנו והכוחות שאינו משתמש בהם, שהסיבה לזה הוא שפלות גופו ושמחה פורץ גדר אפילו הגדרים דגופו ונפשו הבהמית".

 

במילים אלו מציע הרבי בעקבות הבעש"ט להכיר כי לכל אחד יש תפקיד אישי בעולם ושליחות מיוחדת בעולם. לאדם ניתנה משימה הישר מידיו של הקדוש ברוך הוא, ומאחר שהוא שליחו, הוא חלק ממנו, ואת הכוחות המיוחדים שניתנו לו שומה עליו להפיץ, להעביר, ולהניע אתם את העולם. 

 

לשלשת הנערים היו את הכוחות שלהם, את השליחות שלהם, ואת האלמנטים האלוקיים אותם קיבלו מהקדוש ברוך הוא. בשלב מסויים, או אולי כבר מזמן לידתם – אין לדעת, החליט ה' כי משימתם בעולם תמה, והוא ביקש לקחת את אותם נערים קדושים שקיבלו ממנו את יכולותיהם, ואת כוחותיהם והיו לחלק אינטגרלי מהקב"ה, ולהשיב אותם אליו.

 

ההתבוננות הזו, מקלה במעט את הטרגדיה העצומה שפקדה את הלב היהודי הקולקטיבי בימים האחרונים, ועשויה להסביר את מקורו הבלתי נדלה של הכוח היהודי שהתבטא בהתנהגותם המפעימה של האמהות והאבות של הנרצחים.