אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן [משלי ג].
אם ללצים הוא יליץ - כי לץ הוא היפוך של עניו, שהעניו הוא מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים.
והלץ הוא היפוך זה שמחרף ויליץ לכל אדם והקדוש ברוך הוא יתן אותו לחרפה שיליצו אחרים ממנו. וזהו 'אם ללצים' - אם יתחבר ללצים 'הוא יליץ' על ידי אחרים, ו'לענוים' השומעים חרפתם ואינם משיבים ומכניעים את עצמם לכל אדם בעולם, 'יתן חן' יתן הקדוש ברוך הוא לו חן בעיני הבריות. [ספר אוצרות האגדה בשם הגאון מוילנא].
ובעניין הענווה ונתינת חן ראוי להביא הסיפור הבא:
במרחק מה מן העיר וילקומיר היה גר יהודי שהודבק לו הכינוי 'ליב הבזוי'. וכל זאת למה? מפני שהיה בחיצוניותו מגושם בור ועם הארץ.
באותה העת שימש גדול תלמידי הגאון מוילנא רבי שלמה, כרבה של וילקומיר. פעם היה זה בערב שבת בימות החורף הקרים כשהדרכים משובשות, שב רבי שלמה לביתו ולפתע עמדה העגלה מלכת. משהו התקלקל בה והסוסים העייפים נעצרו גם הם.
שבת קרבה ולרבי שלמה לא הייתה כל ברירה אלא לגשת לביתו של 'ליב הבזוי' היהודי היחיד שהתגורר באזור שכולו גויים.
משהגיע הוא לביתו של ליב, ניסה ליב להציע לרב לנסוע עוד כברת דרך ולשהות בשבת בבית מלון כיאה לרב, אבל השעה הייתה מאוחרת והרב הפציר בו שיואילו לארחו.
ליב הסכים. שעות חלפו השבת פרשה כנפיה על הבית. ליב קיבל את פניה בדקדוק הלכה לא כבעל בית פשוט אלא כגאון וצדיק נסתר.
רבי שלמה הבחין חיש מהר כי מארחו הוא אדם דגול ושאל אותו על עניינים שונים בהלכה. תשובותיו של ר' ליב היו מופלאות, אולם בקשה אחת הייתה לו כי לא יספר מאומה על שראה ועל הידוע לו
חלפו שנים יום אחד יצא רבי שלמה מבית הכנסת, בדרכו נתקל בלוייה מצומצמת כשמספר זעום של מלווים הולכים אחר מיטת הנפטר.
התעניין הרב מיהו הנפטר, ואז נודע לו כי אדם זה אינו אלא ר' ליב.
מיד קרע הוא את בגדיו ציווה על אנשי החברה קדישא להוביל את המיטה אל בית הכנסת וביקש להכריז בשמו כי כל תושבי העיר צריכים לבוא ללוייה.
בשעת ההלויה הודיע הרב קבל עם ועדה כי הנפטר ר' ליב הבזוי היה גאון וצדיק נסתר.
"ולענווים יתן חן".