"והחזיקה בו ונשקה לו, העזה פניה ותאמר לו" [משלי ז].
'והחזיקה בו' - מתחילה היא תחזיק אותו שלא ילך מאתה ויעזוב אותה, 'ונשקה לו' - אחר כך ונשקה לו כלומר מתדבק עמה באהבה, 'העזה פניה ותאמר לו' - כי מתחילה אינה אומרת לו כלום, רק אחר כך שרואה שאין מתגבר עליה אלא הולך ומתדבק עמה, אז תאמר לו כי יצר הרע אינו מתחיל תיכף להפציר לעבירה, אלא מראה תחילה אהבה אחר כך אומר לו את דבריו [הרב אהרן זכאי שליט"א בשם הגר"א].
ובעניין זה מספר הרב על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שפעמים רבות נהג להתריע מפני שיטותיו המחוכמות וכליו של היצר.
במדרש בראשית רבה כב מצא משל נפלא בעניין זה, והיה מדגים באופן מוחשי ביותר את הצורות המעשיות של הנמשל.
מובא במדרש שבשוק של רומי היו כלבים ערמומיים, היה הכלב רובץ על פתח חנותו של האופה משים עצמו כישן ולוטש עיניים בהחבא אל המגשים העמוסים בדברי מאפה מפיצי ניחוח.
מה רוצה הכלב? שאל ר' חיים, והדגיש את המילה האחרונה בהתכוונו ליצר הרע, לחמנייה אחת! האם האופה האדם יניח לו זאת? בוודאי לא! הוא שומר על הלחמניות לבל יחטוף הכלב אף אחת מהן.
הכלב בשוק של רומי היה משים עצמו כישן אך ברגע קטן של היסח הדעת היה הופך תבנית שלמה. במהומה שהייתה קמה היה הכלב חוטף לחמנייה אחת. כשהייתה המהומה שוככת היה האופה עורך את המאזן, נו רק לחמנייה אחת, לא נורא ...
כך הוא דרכו של היצר הוא רוצה להכשיל את האדם רק בפרט אחד, כדי שמחר יוכל להכשילו בפרט נוסף.
הרי כך אמרו חכמינו ז"ל במסכת שבת: כך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה.
אך איזה בר דעת מיושב בדעתו יניח ליצר להכשיל אותו?
אבל חובת הלבבות אומר: 'אתה ישן לו והוא ער לך', יש ליצר סבלנות של ברזל
הוא מחכה לרגע של היסח הדעת, ואז ברגע הזה הוא מחולל מהומה. הוא מכניס את האדם למצבים פתאומיים שבהם נדמה לו שהוא עומד להפסיד הרבה יותר.
אחר כך כשהכל שקט עושה האדם את חשבון הנפש ומתברר לו שהיצר הצליח להכשיל אותו רק בפרט אחד.
אומר האדם: לא נורא, האסון אינו גדול, אבל הוא אינו יודע שזה כל מה שרצה היצר מלכתחילה. הוא השיג את מטרתו והצליח.