מדוע רק ישראל קרויים אדם? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

בשנת תרע"ב התקיים בעיר קיוב שברוסיה משפטו המפורסם של מנדל בייליס אשר העלילו עליו שרצח כביכול תינוק נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות. כל העולם היהודי נזדעזע וחרד לגורלו של בייליס שהיה גורלו של העם היהודי כולו.

 

הרב מאיר שפירא רבה של לובלין פנה לרבה של מוסקה הרב מזא"ה וסיפק לו חמור כדי להפריך את טענות הקטגוריה שטענה שהתלמוד מסית להריגת נוצרים.

 

ה'הוכחה' הראשית של הקטגוריה היתה מאמר של רבי שמעון בר יוחאי: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", העולה ממאמר זה טענו הקטגורים שרק היהודים הם בני אדם – גזע עליון, אך אומות העולם אינם נחשבים ל'אדם' ולכן גם מותר להורגם.

 

הרב שפירא כתב לרב מזא"ה שהכוונה אחרת לגמרי ולמעשה טמונה כאן תכונה המאפיינת את העם היהודי. כל ישראל ערבים זה לזה נאמר בגמרא, כלומר כאשר יהודי אחד סובל כולם מרגישים בכך, כך למשל גורלו של בייליס הוא גורלו של העם היהודי ולכן כל העולם היהודי הרעיש עולמות כדי להצילו.

 

מה היה קורה אילו גוי היה נשפט על עלילה דומה? האם למישהו היה אכפת? האם לגויים במדינה אחרת היה הדבר משנה? אולי בני עירו היו מגלים סקרנות אך לא מעבר לכך.

 

זו היא כוונת הדרשה "אתם קרויים אדם" כלומר אדם בלשון יחיד, כולנו אדם אחד, ואילו אתם לא קרויים אדם אלא 'אנשים' בלשון רבים. אין כאן הפחתת ערך ה'אדם' אלא שינוי בתפיסת הקולקטיב. [על פי ילקוט לקח טוב].

 

סיפור זה מאפיין את תקופתינו.

 

כאשר נחטפו שלשת הנערים, כאשר נעדר בחור הישיבה בשבוע שעבר, כאשר חיילי צה"ל נהרגו במלחמה, נדמה היה שעם ישראל כולו איבד את אחד מבניו. כל אחד הרגיש קשר אישי. במדינות ערב נהרגים עשרות אלפי בני אדם או ליתר דיוק מיליוני בני אדם, ולאיש לא אכפת.

 

גורלו של חטוף אחד, של נעדר אחד, מזעזע את עם ישראל ואת השם 'אדם' שלו.