המצה השמורה ששמרה | דוד הוד

• הדפסה
• דואל

הרגע שלפני הסופה...

הלילה של אותו יום חמישי, י"ט בתמוז תשע"ד, היה חשוך ואפל.

 

ירח וכוכבים מנצנצים שייטו בדממה בשמים, ונראה היה שכולם נמים את שנתם ברוגע ובשלווה. אמנם, כל מי ששהה באזור הקרוב לעזה, בימים אלו, שכידוע היו בעיצומה של מלחמה, ידע שהשקט הוא רק אשליה מטעה  ולא נכונה. השקט הזה עלול להיות זמני, אפילו זמני מאוד. חייבים להישאר דרוכים, אסור לתת לדממה הזו להפיל איש בפח, שכן נמנום או תרדמה עלולים לגבות מחיר דמים.

ואכן, מעט לפני עלות השחר, בשעה ארבע ושלושים לפנות בוקר, התעוררו כל הכוחות באזור באחת...

 

תנועה חשודה נרשמה מכיוון השדות שליד קיבוץ סופה. משהו הפר את השקט הפסטורלי, מישהו זז שם ומתנועע בשטח הריק, ולמישהו הזה מצטרף עוד אחד... ועוד אחד, ועוד אחד...

 

לחיילים ברור היה שלא מדובר באנשי קיבוץ סופה, שהחליטו לצאת לטיול קטנטן באמצע הלילה, גם לא באורחים נחמדים שבאו לבקר ולהתאוורר קצת במרחב הפתוח. אין ספק שמדובר בכאלו שהכוונות שלהם נוראיות...

 

היישובים כרם שלום, סופה וחולית, קבלו הוראה להסתגר בבתים, עד שהתברר שהשטח נקי, ברוך ה', אכן לא קרה דבר, והפיגוע הנורא נמנע.

 

למחרת שמענו כולנו על רגעי הדרמה שבהם נלכדה חוליה בת שלושה עשר מחבלים, שצצה פתאום מתוך מנהרה, סמוך לקיבוץ סופה - אחד מיישובי 'עוטף עזה'. ידענו כולנו שנמנע טבח גדול, בחסדי השם.

 

רק מאוחר יותר התברר, שחוליית המחבלים הגיחה בשדות שליד סופה. היא הגיעה ממנהרה שנחפרה מעזה עד למקום הזה. החולייה יצאה דרך המנהרה, ותכננה לעשות את דרכה בחסות החשיכה עד ליישוב.

 

התכנון שלהם היה להרוג ולחטוף. בחסדי שמים נתפסו המחבלים בזמן. חלק מהם נורו, אחרים נפצעו, כשהם מנסים לחזור דרך המנהרה שממנה יצאו.

 

 כולנו שמענו, כולנו הודינו לקב"ה על הנס הזה, שהצטרף לשרשרת הניסים הרבים שזכינו בהם במלחמה. הציבור ברובו, מן הסתם, לא ממש ידע איפה זה קיבוץ סופה, היכן נחפרה המנהרה, ועד כמה הסיפור הזה מרגש ומפעים.

 

אבל לא כולם עברו לסדר היום מהר כל לכך, היו כאילו שהסיפור המופלא הזה הפעים את רוחם, וגרם לנשמתם להיעתק בהודיית אין קץ...

 

היו אלו כמה יהודים ממרכז הארץ, שהיו במקום לפני ימים ספורים. אותם יהודים ידעו היטב, שאם המחבלים היו יוצאים מעט קודם, יתכן שהם היו מצליחים להפיק את זממם הנורא, והסיפור היה נגמר אחרת, ח"ו. מה בכלל מביא יהודים חרדים מהמרכז לשדות של קיבוץ השוכן בעוטף עזה דווקא בזמן שחלק גדול מהתושבים עוזב? מה גורם להם להישאר במקום במסירות נפש, להשתטח מדי פעם על הקרקע ולהניח את ידיהם על ראשיהם, כשאזעקה מאיימת נשמעת ברקע וטיל חולף מעליהם?

 

הסיפור של היהודים האלו מתחיל עוד קודם לכן, בחודש אייר, כשגשמים בלתי צפויים מפתיעים את כולם. בעוד, שאצל רובנו, מלבד ההפתעה לא הייתה לגשמים אלו כל משמעות, הרי שלגבי שדות חיטה רבים הייתה לגשם הזה משמעות של נזק אדיר.

 

החיטים, שבתקופת תמוז – חודש יולי, נקטפות ונשמרות לפסח של השנה הבאה, נפסלו על ידי הבד"ץ של העדה החרדית בירושלים, בגלל הרטיבות שחדרה אליהם מהגשמים. (לפי ההלכה, הקמח צריך להישאר יבש, כדי לא להחמיץ – ובכך, יוכלו להשתמש בו עבור 'מצות' - שתהליך היצור שלהן הינו יבש מוחלט, עד רגע הכנת הבצק. לאחר הכנת הבצק, מקפידים שתוך 18 דקות תיערך האפייה, למניעת ההחמצה. אמנם, ה'מחמירים' – המקפידים לאכול 'מצה שמורה' - מקפידים להשתמש בחיטים, שאף בעודן מחוברות, לא ספגו רטיבות לאחר גמר הבשלתן)

 

בשנה זו שהיא השנה השישית, (שלפני השנה השביעית הנקראת 'שנת השמיטה') קוטפים חיטים לשנתיים, בגלל שנת שמיטה. ולכן היה צורך דחוף לחפש שדות חילופיים, שיוכלו לספק את הסחורה המבוקשת, קרי, את החיטים שתיקצרנה ותישמרנה בעבור המצות של פסח תשע"ה ותשע"ו.

 

משגיחי הבד"ץ תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה, בניסיון למצוא שדות חיטים, שהגשם לא פסל אותם מלהיות ראויים למצות. חיטים כאלו נמצאו בסופו של דבר ביישובי 'עוטף עזה', בקיבוצים סופה, צאלים ועוד. שם החיטים הבשילו מאוחר יותר, בזמן הגשמים החיטה הייתה עדיין ירוקה ו'צריכה לקרקע', כך שהיא לא נפסלה.

 

השלב הראשון של חיפוש אחר החיטה המיוחלת והראויה הסתיים. כעת, הגיע השלב השני, שגם הוא היה קשה כקודמו ואולי אפילו יותר. השלב הזה היה כרוך במסירות נפש של ממש - קצירת החיטים במקום כה מסוכן בזמן של מלחמה. אבל היות שלא היה שייך לדחות את הקצירה, לא נותרה ברירה אלא להתפלל שה' ישמור על הקוצרים והמשגיחים, ולצאת למלאכת הקודש הזו, לקצור חיטים בעבור המצות שיאכלו אלפי יהודים בשנתיים הבאות של חג הפסח.

 

משגיחי הבד"ץ יצאו, יחד עם יהודים שומרי תורה ומצוות, לקטוף את החיטים. משגיחי הבד"ץ שהסתובבו במקום שמרו שהחיטים תיקטפנה כמו שצריך, וכיוונו את היהודים להפעיל את הקומביין על פי הוראת רבני העדה החרדית. גם ליד הנהג ישב משגיח של הבד"ץ, כשהוא משגיח על החיטים (שהתהליך יהיה יבש לגמרי) לאורך הנסיעה.

 

העבודה הייתה בשדות החיטים, כשהשטח פתוח לגמרי. המצב - מצב של מלחמה, כשהאויבים מנסים לזרוע הרס והרג ככל היותר. אין ספק שהשדה הפתוח הוא אחד המקומות המסוכנים ביותר לשהות בו בזמן כזה. ואכן, קצירת החיטים לא הייתה פשוטה כלל וכלל. הייתה זו חוויה שלוותה בתפילת הדרך, מתח רב ולא מעט חרדה.

 

במשך הזמן שבו קצרו היהודים את החיטים, ניסרו אזעקות את השלווה שברחבי האזור. לקוצרים ולמשגיחים לא היה אפילו שטח מוגן להיות בו. בזמן הקצרצר שעמד לרשותם, מרגע הישמע האזעקה עד נפילת הטיל, הם נאלצו לשכב על הקרקע, כשידיהם על הראשים, ובשטח הפתוח נשמעו שריקות הטילים העפים מעליהם...

 

אבל גם המלאכה הזו, עם כל המתח והסיכונים הכרוכים בה, הסתיימה בעזרת ה'. החיטים נקצרו והונחו במשאית, משם הן הובלו לאחסון במקום כלשהו בדרום.

 

רק כשהגיעו החיטים בשלווה למקומן, נפרדו מהן המשגיחים שבים איש איש למקומו ולביתו, מודים לקב"ה שזה הסתיים בשלום, בלי שיהיו כלל נפגעים.

 

כל הסיפור הזה היה יכול להישכח אלמלא...

 

עברו כמה ימים נוספים של מלחמה, ואז שמעו כולם על חוליית המחבלים, שהגיחה מאחת המנהרות שבעזה לעבר קיבוץ סופה שבעוטף עזה. עם ישראל שמח והודה לקב"ה על הנס, אבל רק מעטים ידעו עד כמה גדול הנס הזה, ואיזו השגחה פרטית התגלתה אז...

מדובר היה במנהרה שהתחילה בעזה, והסתיימה ב... שדות החיטה, שבהן שהו המשגיחים זמן כה רב.

 

הסיבה לבחירתם של השדות כיעד מועדף למנהרות לא הייתה מפתיעה. המחבלים, שעקבו במשך זמן רב אחרי הנעשה באזור ועשו עבודת חריש מדויקת, ידעו שבשדות צומחות חיטים לגובה רב, חיטים שיכולות לחפות לטשטש. הם תכננו, שהחיטה הגבוהה תסתיר אותם, לפחות עד שיגיעו ליישוב עצמו, ואז, כשיגלו אותם, יהיה מאוחר 'מדי...'

 

מה לעשות ש"ידידיהם" מקיבוץ סופה שכחו לעדכן אותם שהיו אי אלו שינויים קלים בשדות הקיבוץ?

 

איש לא סיפר למחבלים הארורים על העובדה הפשוטה שהקמה הגבוהה, שאמנם יכלה להסתירם ולאפשר להם לנוע באין מפריע, נקצרה ואיננה עוד במקום. הם לא תיארו לעצמם שבאישון לילה, כשיגיחו מהמנהרות, יקבלו אותם שדות שניצבים ערומים, מצב שבו יכולים אנשי הביטחון לגלות בקלות ובמהירות, בעזרת ה'.

 

כך קרה, שבמקום לפגוש רוח מלטפת ושיבולים מגוננות ומסתירות, במקום לעשות את דרכם בתוך השיבולים הגבוהות, פגשו המחבלים אדמה ריקה מכל דבר היכול להסתירם.  אין ספק שעל שינוי כזה בתכנית הם לא חלמו...

 

אחת העדויות המרגשות והמפעימות הייתה של אחד החקלאים במקום: "זו הפעם הראשונה שהחיטים שלי נקצרות לצורך מצות" הוא אמר כשכל כולו הודיה, שיר ושבח. "עד היום לא היה צורך בחיטים שלי, והם נשלחו למאפיות הגדולות. הפעם הן נקצרו לצורך מצווה, ו"שומר מצווה לא יידע דבר רע", הוא ציטט, מלא התרגשות מהנס הגדול.

 

אכן, למשגיחים לא נותר אלא להסכים עימו. "מצה שמורה", הם אמרו, "היא בוודאי גם מצה ששומרת. הנה, הפעם שמרה עלינו המצה יותר מאשר שמרנו עליה" סיכמו המשגיחים.

 

אין ספק ש'מסירות הנפש' לדבר מצווה, כמו גם השמחה בקיומה, הן אלו שגרמו לגילוי המוקדם של המחבלים, ולמניעת רצח נפשע של יהודים.

 

ואתם, כשתאכלו בעוד קצת יותר מחצי שנה מהמצות, זכרו... ייתכן שהמצות שלכם, הן אלו ששמרו והגנו, הן אלו שהצילו את יהודי סופה מאסון...