מתי הולכים אחרי הרבים? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

רבי יצחק זק"ל שהתפרסם בבגרותו כ'בעל שם ממיכלשטט' היה ידוע כנער עילוי ופיקח ששמעו הגיע עד לידי הדוכס בעירו. הלה הזמין את הילד לבקרו בארמונו שהכיל אולמות ופרוזדורים רבים, והילד שהיה כבן 9 הגיע לבדו לארמון.

 

בטרם הגיע הילד לארמון ביקש הדוכס ממשרתיו לעזוב את המקום כדי שלילד לא תהיה אפשרות לשאול היכן חדרו של הדוכס. ואמנם יצחק הקטן הגיע וראה כי אין נפש חיה. הוא התבונן סביבו והבחין כי כל החלונות בבית פתוחים מלבד חלון אחד שהיה סגור בווילון. מיד הבין שזהו חדרו של הדוכס, עלה ונקש על דלתו.

 

תוך כדי שיחה שאל אותו הדוכס, מה היה קורה אילו המשרתים היו בארמון ומנסים להטעות אותך, ומראים לך כיוונים שונים?

השיב הילד: הייתי נוטה ללכת אחרי הרוב.

 

אמר הדוכס, אני מבין שאתה מסתמך על מה שכתוב בתורתכם כי 'אחרי רבים להטות', אך אם כך אמור לי מדוע אינך הופך לנוצרי, הלא היהודים הם מיעוט זניח בעולם אל מול הרוב הנוצרי?

השיב הילד: אדוני הדוכס, כעת אני יודע בברור שזהו החדר של הוד מעלתו. כעת גם אם יבואו כל בני הארמון ויגידו לי אחרת לא אשמע בקולם.

 

הכלל של אחרי רבים להטות נאמר רק במקום בו יש ספק. אז הולכים אחרי הרוב, אולם בדברם שאמיתותם נתבררה עד שאין כל ספק, אין בכח הרוב לשנות.

 

דת אבותי היא האמת הברורה לי, כך שאינני יכול לנטות במקרה זה אחרי הרוב.

 

[על פי הספר אוצרות האגדה-דובר אמת].