נשא המגיד מדובנא את משלו ואמר:
עשיר מופלג ייבא מארץ מרחקים אריג מובחר שלא היה במדינתו כדוגמתו לפאר וליופי.
את האריג מסר לחייט מובחר כדי שיתפור ממנו חליפה מהודרת ושאר בגדי כבוד ויקר עבור בנו יחידו.
כאשר כילה החייט את מלאכתו מסר לבן את כל הבגדים שתפר עבורו, פרט לבגד אחד אשר עדיין לא היה מוכן.
כצאת הבן לרחוב העיר לבוש בבגדיו החדשים, התנפל עליו אדם שפל ומושחת, קרע ולכלך את הבגדים היפים והזיקם נזק שלא היה אפשר לתקנו.
מה נותר אז ביד הבן היקיר? רק אותו הבגד אשר עדיין לא הושלם בזמנו, כי מכיון שהושאר ביד החייט לא ניזוק הבגד ההוא עם שאר הבגדים.
הנמשל אומר המגיד מדובנא הוא על השבת הקדושה [הובא ב'לקח טוב'].
כאשר החטיא הנחש הקדמוני את אדם וחוה, הוא לכלך בכך את כל בגדי היקר והתפארת שהיו להם על ידי החטא. הם ירדו ממדרגתם הרוחנית הנישאה ויחד עמם נפגמה הבריאה כולה.
רק השבת שעדיין לא היתה אז בעולם, לא ניזוקה מכוח הנחש לפיכך היא נשארה לעולם ביופיה בשלימותה ובכל הודה והדרה.
אי לזאת פונה אלינו הקב"ה ואומר: "אך את שבתותי תשמרו", כאב הרואה בדאבון לב, כיצד איבד בנו יקירו את בגדיו היקרים והחשובים ומבקש ממנו שישמור מכל משמר את הבגד היקר שנותר לפליטה.
מוסיף המגיד מדובנא ומבאר על פי דבריו את מה שאמרו חז"ל שהשבת היא מעין עולם הבא, תחושת נועם זיו העליון השורה על שומרי שבת מכוח היותם השריד שלא נפגם על ידי הנחש - נותנת לנו הזדמנות לטעום מטעם החיים הנצחיים.
למעשה כל המצוות צופנות בחובן את כל תכלית העונג והאושר. אלא שאחרי החטא איננו חשים בזה, אבל השבת שלא נפגמה מאפשרת לנו לטעום ולהקיש מכאן לטעם שיורגש לעתיד לבוא.
ייתכן שזוהי משמעות דברי חז"ל על הפסוק "כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם", ופירשו חז"ל כי אני ה' - מקדשכם לעולם הבא. השבת כאמור לא נפגמה, וטעם העולם הבא נותר בה.
והנה בזוהר הק' שמות מבואר ששבת הוא יום שבו הניח ה' לך 'מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה', ביום זה האדם משוחרר לחלוטין מכל טירחה ומלאכה - ממש מעין עולם הבא. ביום זה הוא חוזר במידה מסוימת למצבו המקורי של שביתה מוחלטת מכל עשייה, ומתברך משפע עליון בכל הברכות.
שבת שלום!