התורה הקדושה כידוע נמשלה לאש. בפסוק נאמר: "וההר בוער באש עד לב השמים" – כלומר שניתנה תורה באש, ומאמרי חז"ל רבים נאמרו על כך. כך במסכת כתובות המספרת על רבי חייא כשהיה חוזר לביתו שעמוד אש היה מהלך לפניו, וכך על רבי אלעזר בן פדת שזכה לגילוי שכינה וראו כעין אש בוקעת ממצחו.
במסכת סוכה מסופר כי כאשר היה יונתן בן עוזיאל לומד תורה, כל עוף הפורח מעליו היה נשרף. וכתבו שם בתוספות: שהיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, שניתנה תורה באש.
הריטב"א במקום מביא את דברי התלמוד ירושלמי שהעיר: אם כך היתה דרגתו של התלמיד [יונתן], מה היתה דרגתו של רבו – הלל הזקן? והשיב: התלמיד גרם לאש ללהט בארבע אמותיו, והרב אף מחוץ לארבע אמותיו.
בעניין זה ראוי להביא סיפור קצר [שהובא ב'מעיין השבוע'] מחייו של ה'חזון איש' רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, הממחיש את השפעתה של אש התורה על האדם.
גם לימוד קצר, גם לימוד תורה של אדם אחד עשוי להשפיע, שאש התורה תחדור בקרבו.
אברך בבני ברק היה מוסר שיעור בשכונת רמת חן בפאתי רמת גן.
הולך היה רגלי מרחק כחצי שעה וחוזר רגלי. ערב אחד בעיצומו של חורף, ירד גשם זלעפות, והשבילים שבאותם ימים עדיין לא היו סלולים ומלאים בוץ.
ניגש האברך אל החזון איש ואמר: אין לי בעייה לבוסס בבוץ וללכת למסור שיעור גם במרחק חצי שעה הליכה, הבעייה היא שאני חושש שאנשים לא יצאו מבתיהם במזג אוויר שכזה.
אמר החזון איש: האם איש לא יבא? אפילו לא אחד?
ענה האברך: השמש יבא, שהרי הוא פותח את בית הכנסת, ומדליק את האור, אבל מלבדו אני חושש שאיש לא יגיע.
אמר החזון איש: אם כך עליך ללכת, גם אם רק השמש יגיע.
קיבל האברך את ההוראה אך ביקש לשאול: אם באים אנשים רבים אני מבין שתלמוד תורה של אנשים רבים שווה הקרבה, אבל אם יבא רק אדם אחד מדוע אני חייב ללכת מרחק של חצי שעה הלוך, חצי שעה חזור, רק כדי לזכות את השמש, הלא בסופו של יום השמש ירוויח שעת לימוד, ואני יפסיד שעת לימוד, מדוע עדיפה שעת הלימוד שלו משלי?
השיב החזון איש, כי השיקול אינו רק שעת הלימוד, אלא יש כאן עיקרון נוסף: השמש שלפני השיעור אינו אותו שמש שלאחר השיעור.
התורה שנמשלה לאש נכנסת אל האדם ומשנה אותו.
לא בכדי נאמר כי 'תלמידי חכמים' גופן אש' [מסכת חגיגה], גופו של האדם וכך גם נפשו, שכלו והרגשותיו מתחדדות ומזדככות לאור לאחר לימוד תורה גם של זמן קצר ביותר.