'אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא'.
הגאון מוילנא מסביר כי 'צלם אלוקים' היינו הנשמה. וכך כותב הגאון: "ואמר 'ויברא' והיא בריאת הנשמה והוא בצלמו' והוא עיקר האדם כי הגוף נקרא בשר האדם.
נשמה זו טהורה היא. כי החלק אלו-ה ממעל, שהרי נאמר 'ויפח באפיו נשמת חיים', ואמרו חז"ל, מאן דנפח מדיליה נפח' [מי שנפח מעצמו נפח, כלומר הקב"ה נפח באפם של ברואיו מעצמו ממש].
מובן אם כן, אומר בעל 'הלקח טוב', מה רבה היא חביבותו של אדם שנברא בצלם, שכן זכות גדולה היא לנו להיות קשורים לבורא באופן נפלא זה, ובמיוחד נכונים הדברים באשר מדובר בנשמת ישראל.
אין ספק בכך איפא, שככל שנהיה מודעים ליקר ולנכבד שהושם בגופנו נחיה את חיינו ברוממות.
מסופר על גוי הולנדי שהגיע לארץ במגמה לעשות כאן פעולות התנדבות כדי לכפר על פשעי האומה ההולנדית כלפי העם היהודי בתקופת השואה.
נתנו לו תפקיד במוסד שבו היו מאושפזים מקרים קשים של פגועי מוח. בעבודתו שם הבחין באשה חרדית שהגיעה למוסד בכל יום. היא היתה ניגשת אל אחת המיטות שבה שכב בחור מגודל כאבן שאין לה הופכין ומושיבה אותו.
אחר כך היתה מוציאה מתיקה כיפה וציצית ומלבישה אותו בהם וקוראת לפניו פסוקים מתוך סידור.
מחזה זה שחזר מדי יום היה נראה מוזר מאוד בעיניו, עד שיום אחד הוא שאל אותה: האם הינך סבורה שלבחור זה יש תועלת כל שהיא מהטורח הזה שאת טורחת למענו?
תשובתה המאלפת של האם לא איחרה לבוא: אמנם לגופו איני מועילה מאומה שכן הוא אינו מבין מה נעשה סביבו, אולם בטוחני שלנשמתו יש קורת רוח מרובה ממעשי עמו.
הלה הופתע לשמוע מושגים כגון גוף ונשמה, התעניין למד ולבסוף התגייר. כיום הוא תלמיד חכם.
אם נתבונן ונחשוב נשאל את עצמנו האם דבריה הקולעים של האם אינם מהווים הפתעה כלשהי גם לנו? הרי איננו רגילים לחשוב בך ולפעול פעולות בהתאם לכך? אע"פ שבהשקפה אנו מאמינים בצדקתה?
אשרינו הגדול תלוי במידה רבה בהשתדלותנו להביא בחשבון תדיר את צלם אלוקים שבקרבנו, ולא זו בלבד אלא להשיב אל הלב שהנשמה היא ה"אני".
זכינו ש'נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה', ועל כן, 'כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי' על הזכות הגדולה הזו.