עכן וחטאו - פילוג וקבוצתיות | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

 פרק 1: חטא עכן, שבטיות קבוצתיות, והעדר השגחה

סיפורו העצוב של עכן וחטאו, תוצאותיו הטרגיות, לכידתו ועונשו שלו ושל משפחתו מתואר במבנה ספרותי יוצא דופן. הכתוב פותח במעל של עכן בשלל אותו החרימו העם במלחמת יריחו, וממשיך בתיאור הסיפור, כיצד נפלו הלוחמים במלחמת העי בעוד יהושע ושאר זקני העם כלל לא מודעים לחטא שנעשה בסתר ושבעצם 'הכה' אותם בהמשך. כלומר הקורא יודע משהו שגיבורי הסיפור עדיין לא מודעים לו. גם לאחר התבוסה במלחמה לא משער יהושע כי התוצאות ארעו בשל חטא כלשהו, ורק האל בתגובה לתפילתו הנרגשת מגלה לו כי זה מה שאכן ארע. מקריאה חוזרת ונשנית אפשר רק לשער כי גילוי המעילה של עכן כבר בראשית העלילה נכתב במתכוון כפתיח הבא להבהיר לקורא את כל השתלשלות הארועים, ובכללם אף את אלו שלא נראים שייכים בהשקפה ראשונה לחטא עצמו.

כעת ניגש לגוף הדברים.

הניצחון החד משמעי על העיר החזקה יריחו שיפר לאין ערוך את יכולת ההרתעה של עם ישראל והכתוב מספר כי 'ויהי שמעו (של יהושע) בכל הארץ'. אלא שאז מגלה הנביא כי אחד מן האנשים, עכן משבט יהודה, עשה דבר שלא יעשה

וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְֹרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם, וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְֹרָאֵל

במלחמת יריחו הכריז יהושע כי "והיתה העיר חרם, היא וכל אשר בה לה'". עכן, מתעלם מקריאתו של יהושע ונוטל לעצמו מן השלל. אלא שבאופן מפתיע מיוחסת המעילה של עכן לעם כולו "וימעלו בני ישראל מעל בחרם", ורק בהמשך מתואר מי ביצע אופרטיבית את המעילה. גם חרון אף ה' מופנה לכלל ולא רק לעכן גופו 'ויחר אף ה' בבני ישראל'. בספרות מפרשי התנ"ך קיימת הסכמה כי בני ישראל היו אחראים במידה זו או אחרת לחטאו של עכן, ועל כן יוחסה גם אליהם עבירת המעילה. לשון אחר, אילולי הזרעים הרעים ששתלו בני ישראל, לא היה צומח פרי באושים כמו עכן. מה שלא ברור עדיין מתוך הטקסט, במה התבטאה התנהגות קולקטיבית לא אחראית זו של בני ישראל שהובילה לתוצאות כה עגומות. מכל מקום, זמן קצר לאחר מכן - שעות אחדות לפי חז"ל -  פונה יהושע לכיבוש היעד הבא, העיר 'עי' ששכנה כפי הנראה בראשו של הר. כמו במקרה יריחו שולח המנהיג מרגלים שיתורו את הארץ ויתנו לו מידע מודיעיני, ואמנם המרגלים חוזרים ובפיהם מסר חד משמעי

וישובו אל יהושע ויאמרו אליו: אל יעל כל העם, כאלפים איש או כשלשת אלפים יעלו ויכו את העי. אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה

ואמנם יהושע מקבל את עצת המרגלים ושולח שלשת אלפים לוחמים שבמכת בזק יכו את העיר הקטנה ויכבשו אותה. המהלך היה נראה נכון, והניצחון נצפה באופק, אלא שפתאם הכל השתבש. בני העי התגלו כלוחמים מנוסים ובקרב מהיר גרמו לישראלים המופתעים לסגת ולנוס חזרה לעבר אזור יריחו ששכנה בתחתית ההר. כדי להגיע למחנה במרגלות ההר צריך היה לעבור דרך עוד עיר ששכנה במעלה ההר ובני ישראל החלו לרוץ במהירות דרכה לעבר בסיסם ביריחו. רק שהם לא לקחו דבר אחד בחשבון: בנקיקי ההר הסתתרו לוחמים מהעי, וכעת במהלך המנוסה הם פרצו מן המארבים והחלו לרדוף אחרי הבורחים במורד ההר. במהירות הפכה המנוסה לתבוסה איומה ועד שעזבו ישראל את השער של אותה עיר שישבה במעלה ההר נפלו בקרב 36 אנשים מובחרים מתוך הלוחמים. לפי גירסא אחרת בחז"ל, נפל אחד מנכבדי העם וראשי הסנהדרין – יאיר בן מנשה ששקול היה כנגד 36 אנשים. כך או כך, המהלומה, ההשפלה, וכעת גם הפחד, היו כה עזים עד שמאז נקרא האתר בשם 'שברים' על שם השבר הגופני והמנטלי שחוו בני ישראל בקרב העי

ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש, וירדפום לפני השער עד השברים, ויכום במורד, וימס לב העם ויהי למים

יהושע הבין שדבר מה איום התרחש והוא קורע את שמלותיו, מעלה עפר על ראשו, ונופל על פניו יחד עם זקני העם לפני ארון ה' עד הערב.  תפילתו ושיחתו של המנהיג עם אלוקיו תידון בפרק הבא, כעת אבחן את גורם הכישלון כמו גם את מהות החטא.

שאלה של הסתברות

השאלה המתבקשת ביותר אולי, היא כיצד ארע ש- 36 אנשים צדיקים איבדו את חייהם בעבור חטא שחטא אדם אחר, בעוד החוטא עצמו – עכן – יוצא ללא פגע? התשובה על כך לפי חז"ל חריפה בפשטותה: הלוחמים לא מתו מתוך רצון אלוקי להעניש אותם, אלא הם איבדו את חייהם בעריצותה האכזרית והבלתי הפיכה של הסטטיסטיקה. אין כל סיכוי שאלפי לוחמים בודדים יצליחו לכבוש עיר מוכנה ומצויידת. אין גם כל אפשרות שהם ינסו לעשות את זה ויצאו ללא פגע. ניתן אולי אף לשער כי רק במזל נהרגו  36 אנשים בלבד בקרב שיכל להיהפך במהירות לטבח המוני. עכן עצמו שלא היה בחזית עם הלוחמים, לא נפגע בדיוק כמו בכל מלחמה שחיילי העורף נפגעים פחות מן הלוחמים שדה הקרב. הנה הרלב"ג

באופן שתסור ההשגחה האלוהית ממנו.. ולזה יהיה משולח ונעזב למקרים, ולזאת הסיבה קרה שמתו אלו השלשים וששה איש עם היותם בלתי חוטאים, ולא מת עכן... ולפי שעכן לא שם עצמו במקום הסכנה, לא מת מפני העדר ההשגחה ממנו.

קרבנות הסטטיסטיקה הללו, מתו איפא מוות טבעי, אך המוות הזה היה גם בו זמנית לא טבעי ולא הגיוני לעם שהורגל לחיות מעל לסטטיסטיקה, לעם שאך שעות אחדות קודם לכן חזה בשקיעתה העל טבעית של חומת יריחו האדירה אל תוך הקרקע. מה אם כן ארע? עכן בחטאו הביא להסרת ההשגחה האלוקית הניסית, והפקרת העם לחסדי ההסתברות והסטטיסטיקה או בלשונו של הרלב"ג "באופן שתסור ההשגחה האלוהית ממנו". רק שעדיין צריך להבין מדוע הביא חטא עכן שהתבטא לכאורה במעילה או בגניבה אישית - תועלתית פשוטה להשלכות כה חמורות כמו העדר מטריה אלוהית? 

חטא עכן כך נדמה מהווה סימבול מובהק למאפיינים החברתיים ששררו בעם ישראל באותם ימים. על אף שהעם כולו חצה לא מכבר את הירדן וניצח באופן פלאי את צבא יריחו, לא התנהגו האנשים עדיין כעם שלם, מאוחד, ואורגני. הקבוצתיות עדיין שלטה בראש, וכל שבט או מגזר ביקש לשמור על חלקת האלוהים הקטנה שלו מבלי להכיר בצרכיו הקולקטיביים של הכלל. כאשר מצווה יהושע על החרם במלחמת יריחו, חושב עכן בינו לבין עצמו כי עם כל הכבוד ליהושע עליו, קודם כל, לדאוג לעצמו ולמשפחתו והוא נוטל לעצמו חפץ יקר ערך. אולי זו הסיבה שהכתוב מדגיש את ייחוסו של עכן ממשפחתו הגרעינית ועד לראש השבט יהודה

וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם

ובמלים אחרות, עכן דואג לקרובים לו שבסדר היררכי עולה הם משפחתו הגרעינית, משפחת כרמי, משפחת זבדי, משפחת זרח, ומטה יהודה. הדים לרעיון הזה מצאתי מאוחר יותר בחז"ל שמספרים שבהמשך הנרטיב, כשנלכד עכן, מיהר יהושע לשלוח שליחים להביא את המטמון הגנוב מאוהלו של עכן: "וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה". מדוע צריכים היו השליחים לרוץ? הנה רש"י

שלא יקדימו שבט יהודה ויטלוה משם להכחיש את הגורל

כלומר שבט יהודה כקבוצה לא יכל לשאת את הפגיעה באחד מאנשיו והוא היה מוכן לעשות הכל כדי לנקות את שמו של אחד מבניו. חז"ל מוסיפים  ששבט יהודה כבר נערך למלחמה כוללת בשאר השבטים, ולפי גירסא אחת כבר הספיק בשיאה של הדרמה להרוג לא מעט אנשים משאר השבטים

ועמדו שבט יהודה והרגו מישראל כתות כתות

הבדלנות, והקבוצתיות, היו כה עזים עד ששבט אחד היה מוכן להיכנס אל תוך מהלך מלחמתי שבמהלכו ימותו בוודאי עשרות אלפי בני אדם, רק לשם כבודו של אחד מבניו. בהיסטוריה של מדינות צעירות אנו יודעים שלא אחת, התקשו קבוצות ומילציות שנלחמו באופן עצמאי לקבל את העובדה כי הנה הארץ נכבשה וכעת יש ללכד את השורות לכדי עם אחד גדול ואינטגרטיבי, עם צבא אחד, ותחת הנהגה מוסכמת אחת. גם עם ישראל ערב כניסתו לארץ לא הצליח להבין כי את השבטיות והקבוצתיות  יש להותיר במדבר.

ייתכן מאד שמכאן נובעת התנהגותם של המרגלים שהוזכרו לעיל שבאופן לא מודע בחרו להעניק ליהושע עצות אותם לא ביקש, ובכך הביאו למותם המיותר של 36 האנשים. הנה יהושע אומר להם באופן הברור ביותר

ויאמר אליהם לאמור: עלו ורגלו את הארץ

לשון אחר: הביאו לי מידע מודיעיני על חולשותיה או מעלותיה האסטרטגיות של ארץ האויב. אולי זו הסיבה שהפועל 'אמר' חוזר על עצמו פעמיים - "ויאמר אליהם לאמור", כלומר רק את ריגול הארץ אני מבקש. לא מעבר. המרגלים חוזרים ותחת מידע מודיעיני מעניקים הערכה צבאית אותה מעולם הם לא נתבקשו לתת

וישובו אל יהושע ויאמרו אליו: אל יעל כל העם, כאלפים איש או כשלשת אלפים יעלו ויכו את העי. אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה

הם לא רק מציעים ליהושע לא לעלות עם כל הדיביזיות שלו אלא הם גם כמעט מודיעים לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: "אל תיגע שם את העם כי מעט המה". יהושע, תלמידו של משה רבנו, בענוותנותו לא גוער במרגלים על החירות אותה נטלו לעצמם במתן עצות צבאיות למנהיג, ועל ההעזה בה עשו שימוש בביטוי "אל תיגע שמה את העם", אלא חושב לעצמו, כי בסופו של דבר אולי הם צודקים והוא מקבל את דבריהם ופועל בהתאם. מדוע הם פונים כך ליהושע? מפני מה הם מעניקים לו עצות אותם לא התבקשו מעולם לתת? מסתבר, כי המרגלים, באופן לא מודע, חשו כי הם לא פחות חכמים מיהושע, וכי גם הם יכולים לקבל החלטות ולהוביל מהלכים צבאיים. ואמנם מעיון מעמיק יותר בטקסט מתברר כי המרגלים לא רק שלא דיווחו את מה שביקש מהם יהושע, אלא גם במהלך פעולת הריגול עצמו, סטו מן ההוראה שהציב להם המנהיג

ויאמר אליהם לאמור: עלו ורגלו את הארץ

ואילו המרגלים

וירגלו את העי

יהושע מבקש מהם לרגל את 'הארץ', אבל המרגלים מרגלים את 'העי'. מהו פשר השינוי, האם זוהי לוליינות סמנטית בלבד או שיש כאן משמעות עמוקה יותר? הנה המלבי"ם

כי לא שלחם לרגל עי לבדה רק את הארץ שהיא המדינה כולה - עי ומקומות אשר סביבה, ואם היו מרגלים כפי פקודתו היו רואים כי ערים רבים שכנים לשם, ולא היו אומרים אל יעל שם כל העם, אבל הם שינו פקודתו, [ועל כן-] 'ויעלו' רצה לומר מדעת עצמם 'וירגלו את העי' לבד, לא את הארץ כולה ולכן 'וישובו ויאמרו אל יעל כל העם'.

האסון הנורא איפא הוא פונקציה ישירה של התנהגותם העצמאית של המרגלים. אם הם היו מבצעים את הפקודות אותם קיבלו כלשונם, הם היו מגלים כי מסביב לעי ממוקמות ערים נוספות שלהם קשרים דיפלומטיים ובריתות צבאיות עם העי, וכי באופן טבעי ורציונלי אין כל סיכוי לאלפיים או לשלשת אלפים אנשים להילחם נגד חבר מדינות מאורגן. המרגלים בחרו בדרך שלהם והתוצאה היתה מוות מיותר של 36 אנשים. מסתבר כי האנשים עשו זאת בתום לב – עובדה היא שהכתוב לא גוער בהם על כך – אך דומה שכבר ברורה הקונוונציה ששררה בעם באותה עת: יהושע הוא אולי מנהיג העם באופן רשמי, אבל העם מחולק לקבוצות, ולתתי קבוצות, והשבטיות שולטת בחיי החברה. במצב ענינים כזה, אין ליהושע סמכות על כמנהיג אבסולוטי של עם אחד מאורגן ואורגני, ולכן מרשה לעצמו פרט מתוך השבטים לעבור על החרם אותו הציב יהושע [ולא ה'] שלא ליקח מן השלל שנפל במלחמת יריחו, ומכאן גם התנהגותם ושיחם העצמאי והאדנותי של המרגלים.  מכאן גם הקביעה כי במעלו של עכן השתתפו באופן עקיף כל ישראל, שבהתנהגותם השבטית הציבורית איפשרו את אותה התנהגות מרדנית פרטית של אחד מן הלוחמים.  

התנהגות הרסנית זו היא שהובילה להסרת 'ההשגחה האלוהית' מעל העם. האל הוציא את עם ישראל מחיי עבדות אל מתן תורה וכיבוש הארץ כדי לייצר מבנה חדש של עם שיעבוד אותו כקולקטיב, באופן מאוחד. כאשר האנשים בוחרים להמשיך לחיות בקבוצות, ולדאוג ראשית לעצמם ולקרוביהם, מסיר האלוקים את אחריותו ל'עם' ומאפשר להם אכן לדאוג לעצמם – מה שמתברר כמובן כהרה אסון. ייתכן שמכאן הגורם שפרשיית עכן נפתחת במעל של עכן ובני ישראל – מעילה המהווה סימבוליקה לשבטיות הסוציאלית ששררה בעם, ורק לאחר מכן, כהמשך ישיר, מופיע סיפור המרגלים, נפילת הלוחמים, תפילתו של יהושע, ולכידתו של עכן.

מקורות

מדרש רבה במדבר פרשה יג אות ה

שם, פרשה כג, אות ו

רש"י

רלב"ג

מלבי"ם

דעת סופרים