ביער קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. הצבי נושא את הצביה ומכין הוא חגיגה מפוארה. החופה היתה מרהיבה והשולחנות עמוסים מעדנים, משתה שבעת ימים. כל חיה וכל הולך על ארבע לא נפקדו כולם חפצו ליהנות מן השמחה ולשבוע מן הסעודה הדשנה. אולם חיה אחת לא השתתפה בחגיגה, ונותרה במקומה – הלא היא חזירת היער שעסוקה היתה בנבירה באשפה ובאכילת הסחי והזוהמה.
הביט בה הצבי חתן השמחה בתדהמה ואמר לה: תמיהני עלייך חזירת יער יקרה! מדוע לא נחפזת להשתתף בשמחה, תחת החיפוש באשפה ובצחנה, עומדים לפנייך מערכות מזון מסודרות של אוכל ושתיה, תאווה לעיניים ותאווה לחיך.
ענתה החזירה: ייתכן שבשבילכם, חיות היער, אוכל נאה ונקי הוא לוקסוס, הוא הנאה, אולם אני, אם לא יהיה על השולחן שיירי מאכל מטונפים, או מזון רמוס בזוהמה, אין אני נהנית. שכן מיום היוולדי לא טעמתי את מה שאתם קוראים לחם חמודות.
והנמשל
ניתן למצא נמשלים שונים לסיפור זה. אנו נתמקד בנמשל המובא בספרו של רבי ברכיה כותב המשל. ישנם אנשים הנמצאים בשאול תחתיה, בדיוטא תחתונה, בתוך עולם הפשע, הזוהמה, וההוללות. כאשר ניגשים אליהם גורמים צדיקים ומציעים להם לצאת מתוך הבוץ בו הם נמצאים הם עונים להם שהם הורגלו לחיות כך והם לא מכירים דרך אחרת. טוב להם להמשיך בדרך הרעה, הגרועה, שמובילה אותם לעברי פי פחת מאשר לנסות משהו חדש.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...