משל הנער והיין | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

נער אחד הלך לפי תומו ביער, והנה התרגשה עליו סערה גדולה. בבת אחת התקדרו השמים, והעננים החלו להמטיר גשם, שהפך לברד, שהיה עד מהרה לשלג. הלך הנער כשהוא קופא מקור ובליבו מחשבות על ביתו החם והרחוק שאליו כנראה כבר לא יספיק להגיע.

עוד הוא הולך ולפניו איש שהתגורר ביער. הביט האיש בנער וקרא לו להיכנס אל האוהל שלו. הוא כיסה אותו בבגדים, והדליק לפניו מדורה גדולה למען ייחם לו, אך למרות זאת, המשיך הנער לרעוד ושיניו נקשו דא לדא. האיש נשף בפיו רוח חמה כדי להמיס את הקרח שדבק לציפורניו של הנער והוסיף עוד שכבות של בגדים לגופו הקפוא.

בשעות הערב הגיש האיש אוכל ומשקה לנער ובהם כוס יין רותח. הנער נשף בפיו כדי להקר את היין ואז התפרץ האיש בכעס רב והחל לצווח: צא מביתי נער חצוף, כל היום ניסיתי לחמם אותך מאחר שחשבתי שקר לך וכעת אני מגלה כי בעצם חם לך, ואתה מנסה לקרר את היין? אמור: האם חם לך או קר לך? אינני יכול לסבול אנשים הפכפכים, ועל כן אני מבקש ממך לעזוב את המקום. אנשים המשנים את דעתם ומציגים התנהגויות הפוכות מפחידים אותי ואני לא חפץ בקירבתם.

והנמשל

ממשל זה הייתי מבקש להסיק את הלקח הבא: כאשר אדם מבקש לעזור לרעהו, הוא עשוי לעשות זאת מסיבות שונות. יש הפועל כך מפני שהוא נתון במצוקה מצפונית וקשה לו לראות נזקקים מבלי לסייע להם, ויש העושה זאת כי מבקש הוא להאדיר את שמו. מסיפור זה אנו למדים כי יש העושה זאת כדי לקשור לעצמו קשרים חדשים, ולמצא חברים שיהיו לו חייבים לו טובה. כאשר נדמה לו שהחברות הזו לא תועיל לו [מכל סיבה שהיא כולל הסיבה המשונה כי הוא הפכפך] הוא משנה את טעמו ומגרש את החבר החדש אל הקור ואל הכפור.