הנרי הדייג יצא כמנהגו מידי יום אל שובר הגלים בו היה יושב במשך היום כולו ומנסה להעלות דגים בחתו. באותו היום בו עוסק משלינו, הצליח הנרי הדייג להעלות לאחר שעות ארוכות דג אחד בלבד. אלא שדג זה היה קטן, כחוש, ממש סרדין. הביט הנרי באכזבה בדג, והנה הוא שומע אותו פונה אליו: הנרי, הנרי, מה תעשה עם דג קטן כמוני? הלא אין בי בקושי בשר לאכילה?
מה אתה מציע? שאל הנרי
פשוט מאד ענה הדג הקטן. השלך אותי בחזרה אל המים, שם אוכל אשבע ואשמן, ובעוד שנתיים ימים תקבל אותי מלא הליטרא בשר. הדג הוכיח להנרי כי ממשפחה של דגים גדולים הוא, ממש לוויתנים, וההמתנה למשך שנתיים כדאית ומשתלמת.
נענע הנרי בראשו ואמר: לא, דג קטן. אתה אמנם זעיר דל וכחוש, אך אני מעדיף אותך כעת בין ידי, מאשר לוויתן גדול המשוטט בין הימים.
והנמשל
משל זה הוזכר בכמה גירסאות, וורסיה זו הופיעה בספרו של רבי ברכיה הנקדן. הנמשל ברור מאד. עדיף לאדם להסתפק במה שיש לו, וליהנות מכך, במקום לשגות בפנטזיות על עתיד וורוד ואידילי, שככל הנראה לעולם לא יגיע אליו.
לקח נוסף אותו ניתן להפיק מהסיפור היפה הזה הוא רעיון הפוך לגמרי. הדייג אולי לא היה צריך להשליך את הדג בחזרה למים, אך גם ההתעקשות שלו לאחוז בדג כה קטן חסרת היגיון. מה הוא יעשה עם בריה כה כחושה? לעתים אנשים מתעקשים לדבוק בעמדותיהם רק בגלל שהם אמרו אותם קודם לכן והם לא מסוגלים לקבל שקיימת אפשרות נוספת.