משל העיזים והכלב | מערכת האתר

• הדפסה
• דואל

המלחמה בין עדת הזאבים עזי הנפש והעזים היתה ארוכה וקשה. למרום יתרונם המובהק של הזאבים הצליחו העיזים להחזיק מעמד בזכות הכלב האימתני ששמר עליהם והבריח בנביחותיו ובשיניו החזקות את הזאבים. כעבור מספר קרבות נכנעו הזאבים והבינו כי הם לא יצליחו להביס את העיזים.

אלא שהזאבים לא עדיין לא הרימו ידיים, והם החליטו לפעול בערמה. הם פנו לעזים והציעו להם הצעה מפתה. מהיום והלאה נחיה יחדיו ללא כל מלחמה, בשלום בנחת ובשובה בתנאי שתתנהגו כמונו. וגר זאב עם כבש ועז. שמחו העיזים והסכימו על אתר, וכי מה אכפת להם לנהוג כזאבים כל עוד הם מוגנים מפני זעמם התמידי? אך הזאבים ביקשו ערבון שיבטיח כי העיזים אכן יעמדו בדיבורם.

העיזים הסכימו לתנאי ההגיוני ושאלו את הזאבים את מי מתוכם הם בוחרים. הזאבים לא היססו והצביעו על הכלב. הסכימו העיזים ומסרו לידי הזאבים את הכלב הגדול. כאשר עבר הכלב לצידם של הזאבים כבר לא היה מי שיגן על העיזים המסכנות ובתוך דקות ספורות עטו עליהם הזאבים ולא הותירו מהם עד אחד.

והנמשל

יש להיזהר ש'לא לתת חרב ביד השונא', כלומר כאשר ניצב אדם או קבוצה במלחמה או במאבק, אין לתת לצד שכנגד כל כלי שיכול לשמש אותו במאבק. לפעמים נראה שוויתור קל, או הסכמה למחווה כלפי הצד שכנגד הם צעדים חיוביים וכי אין בכוחם להזיק, אולם לאמיתו של דבר עשוי האוייב האכזר לעשות שימוש ציני בוויתור זה ולהשתמש בו כחרב פיפיות כנגנו.