משל העורב התחמן | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

צב התהלך לו לאטו ועל גבו נשא הוא את ביתו. בכל עת בה יחפוץ להסתתר מן השמש הקופחת, את ראשו יכניס לביתו בנחת. צועד לו הצב על השביל, והנה הוא רואה מעליו מחזה מבהיל. הנשר הגדול קלט אותו במעופו, וכבר חורש הוא מזימות בליבו. עשה הצב את מה שתמיד עשה בשעות של סכנה, ואת ראשו הכניס במהירות לביתו – להגנה.

 

והנשר, לא בזבז זמן ודיבורים, את הצב הרים מן הקרקע אל המרומים. שם בשמים בממלכתו הבטיח, את גבו של הצב הוא יפצח. אך אבוי, השריון של הצב קשה מאבן, חזק מצור, אין כל סיכוי אותו לשבור. גם המקור לא עזר, להיפך, רק כאב מהנקישות נשאר.

 

לפתע הופיע עורב משום מקום, וחייך את חיוכו העקום: אין לך כל סיכוי את גבו של הצב לבקע, רק בעצמך אתה פוגע. אם תבטיח לחלק את בשרו לשנים, אסייע לך לשוברו כמים. הנשר הביט בעורב בכעס, אך ידע כי לו אין כל צ'אנס. הוא לא יצליח לשבור את השריון העיקש, ובעיני העופות ייראה המלך כטיפש.

 

טוב אמר הנשר בהשלמה, מה היא עצתך החכמה? עוף נא בעקבותי אל הצוק, והמתן בראשו עם הצב החנוק. הגיע הנשר אל ראש הצוק, והעורב צועק לו בקול יצוק: השלך את הצב אל התהום הפעורה, שם יתרסק לו השריון כמו קערה עדינה. השליך הנשר את הצב בחזקה, ואכן התפצח השריון והבשר התגלה. אז ניגש העורב שהמתין לו למטה בנחת, ולא הותיר פירור מן הצלחת. והנשר הביט מלמעלה כששיניו חורקות, ועיניו גיצי אש יורקות. קצת שכל לא היה מזיק, צעק לו מלמטה העורב התככן, ועף לו לדרכו שבע וחייכן.

 

והנמשל

כאשר נתקלים ברמאי לא כדאי לקבל ממנו עצות גם אם הן נראות הגיוניות ומועילות. הרמאי כבר מתכנן עשרה צעדים קדימה ובודק כיצד מצליח הוא להפיק מן העניין תועלת. גם כאשר משתפים אתו פעולה, צריך לזכור כי אסור להותיר אותו לבד. יש להיצמד אליו כל העת, שכן הוא עלול ברגע אחד להפוך את הקערה על פיה ולהסתלק לו עם כל הקופה.