זהו סיפורו של העורב שהביט בוקר אחד במראה ונחרד למראה נוצותיו השחורות וחסרות הגוון. צערו גדל כשנזכר בכל נוצותיהם היפות והססגוניות של שאר בעלי הכנף. מדוע יגרע חלקי מחלקם, מדוע לא אוכל להתהדר בנוצות צבעוניות? עמד העורב והחליט לעשות מעשה. הוא יטול מן הציפורים נוצות ויעטה אותם במקום נוצותיו הוא. ואמנם בחדשים הבאים ארב העורב לבעלי הכנף ובדרכי עורמה היה מצליח למשוך לעצמו נוצה מכאן ונוצה משם.
כאשר המלאי היה מוכן השיל העורב את נוצותיו כולם ועטה עליו את שלל הנוצות היפהפיות שאסף בכל העת האחרונה. עם סיום המלאכה החל העורב להתהלך בגאווה אל מול חבריו בעלי הכנף כשהוא מציג את נוצותיו לראווה. אלא שהעורב לא היה מוכן למהומה הבאה. בתוך מספר דקות החלו להישמע קריאות וצווחות: "הוא גנב ממני את נוצותי, הוא לקח את בגדי". הציפורים השונות זינקו על העורב ונטלו ממנו ציפור ציפור את נוצתו. בתוך זמן קצר נותר העורב ערום ומרוט, מושפל ובזוי.
והנמשל
המשל נדמה מובן מאליו. האנשים המתקשטים ומתהדרים במה שאין בהם סופם שינחלו אכזבה ובושה. ואולי מכאן הביטוי המפורסם 'מתהדר בנוצות לא לו'. מוטב לו לאדם שיסתפק במה ששלו ולא ינסה להתהדר במעלותיהם ובהישגיהם של האחרים. כבוד לא יצא לו מכך.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...