סיפור חסידי לחנוכה | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

מספר הרב זוין ז"ל: אצל הצדיק רבי דוד ממטלנא היתה תכונה רבה לקראת הדלקת נרות החנוכה. מנורת החנוכה היתה עשויה זהב טהור, ועשויה מעשה אומן במלאכת מחשבת ואמנות נפלאה. החסידים היו מתאספים בחגיגיות מיוחדת לבית הרבי ושרים זמירות ושירות שמילאו את לילות החנוכה.

בליל חנוכה אחד כאשר עמדו כולם צפופים וממתינים להדלקת החנוכיה שאל הרבי לפתע: כאשר מדבר אדם עם אשתו והיא גוצה [נמוכה], האם הוא מרכין את ראשו אליה או שהיא מגביה את עצמה אליו? מיד אחרי שאמר את הדברים הללו ניגש הרבי והדליק את הנרות.

תמהו החסידים לפשר הדברים הסתומים, ובעיקר המוזרים בשעה זו. באותה שעה התארח בביתו של הרבי נכד אחיו, הצדיק רבי מרדכי דוב מהרנייסטופול, וגם הוא שמע את הדברים והבחין כי החסדים תמהים לפשרם. אמר להם רבי מרדכי אני אפרש לכם את דברי דודי זקני: בגמרא אמרו "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים", כלומר השכינה לא שורה על מקומות נמוכים [למטה מ- 80 ס"מ].

אולם יש יוצא מן הכלל אחד: נר החנוכה. את החנוכיה כידוע מניחים דווקא למטה מעשה טפחים, בסמוך לקרקע. והזכינה השורה על החנוכיה יורדת אז למטה מעשרה טפחים. ועוד אגלה לכם אמר רבי מרדכי, כי בכתבי האר"י ז"ל כתוב שזהו בסוד "איתתך גוצא גחין ולחיש לה" – אשתך גוצה תגחון ותלחש לה [משפט הלקוח מגמ' במסכת בבא מציעא דף נט]. זה הוא פשר דבריו של הרבי.