בתקופת בית המקדש השני לאחר שהיוונים ביססו את שלטונם, הם החליטו להחדיר את תרבותם אל כל עמי האזור. בארץ ישראל הם עשו כל מאמץ כדי להרחיק את העם היהודי מקיום תורה ומצוות ע"י גזרות על אי קיום המצוות העיקריות ומי שעובר על גזרתם דינו מוות. 

 

לשיא הגיעה רשעותם כאשר בט"ו כסלו שנת ג'תקצ"ג (167 לפני הספירה) הם הקימו פסל טמא על מזבח ה' בבית המקדש, בזזו טמאו והשחיתו ככל אשר עלתה בידם. שלוש שנים הושבתה העבודה בבית המקדש עד שגרעין קטן של יהודים בראשות מתיתיהו הכהן ובהמשך בראשות בנו יהודה הצליחו להתגבר על הצבא היווני ולגרשם מן הארץ, וכך בכ"ה בכסלו שנת ג'תקצ"ו חזר בית המקדש לעבודת הקודש. מכיון שכל השמן שהיה במקדש נטמא ע"י מגע היוונים נעשו חיפושים אינטנסיביים ובסייעתא דשמיא נמצא פך קטן של שמן זית טהור חתום בחותמו של כהן גדול, אמנם הכמות הספיקה להדלקת יום אחד, אך בורא העולם היטיב עמנו בנס של אור המנורה למשך שמונה ימים שלאחריהן הגיעה אספקה של שמן טהור חדש. לזכר כך אנו חוגגים מידי שנה את חג החנוכה למשך שמונה ימים בהדלקת נרות הלל והודאה.

 

בימי חג החנוכה בכל תפילה בברכת ההודאה וכן בברכת המזון בברכת ההודאה, אנו מוסיפים הודאה מיוחדת "ועל הניסים ועל הפורקן.. בימי מתתיהו בן יוחנן בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עזרת להם בעת צרתם.. מסרת גיבורים ביד חלשים.. וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".

 

מדוע בברכת ההודאה בה אנו מודים לה' על נס חג החנוכה, אנו לא מזכירים את נס פך השמן שהספיק להדלקה של שמונה ימים, ומסתפקים רק בהזכרת נס הנצחון במלחמה?

לא רק זאת אלא אף בשבח הנאמר מיד לאחר הדלקת הנרות, אנו אומרים: "הנרות הללו שאנו מדליקין על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל הנפלאות..". מדוע לא מזכירים את נס פך השמן?

 

לעומת זאת בעייון בגמרא (שבת כ"א) נגלה שההתייחסות של נס החנוכה הוא על נס פך השמן: מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון (שמונה ימים הם) דלא למיספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה.

 

והתמיהה גדלה שבעתיים מדוע הגמרא שמתייחסת לנס פך השמן אומרת שלשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, ולא מציינת שתיקנו להדליק נרות בכל שמונת ימי החנוכה?

 

לכאורה נס פך השמן גדול יותר מנס הנצחון במלחמה, במלחמה שניצחו המעטים החלשים את הרבים החזקים לא כולם רואים בצורה ברורה את הנס וישנם המנסים להסביר שמכיון שהמכבים הכירו את תוואי השטח ומקומות המסתור בשילוב עם טקטיקות של לוחמת גרילה יחד עם מוטיבציה מרובה, לכן הם הביסו את צבא היוונים. לעומת זאת בנס פך השמן אין שום אפשרות לאף אחד לספק הסברים אלא רק לומר בכל ברור "נס".

 

במבט שני נתאר לעצמנו שאנו ח"ו נמצאים ברכב בשעת תאונת דרכים קשה ולמרות הפגיעה הנוראית יוצאים ללא פגע, ולעומת זאת שאנו מדליקים נרות שבת המסוגלים לדלוק חמש שעות, ובמציאות הנרות דולקים ברצף כל השבת. על איזה נס נודה יותר לבורא העולם?

 

האם על כל נס חד וברור חובה עלינו לציינו כמועד לדורות? ודאי שלא. ההיסטוריה היהודית רצופה באין ספור סיפורי ניסים שלא קבעו על אף אחד מהם ציון מועד לדורות. כדוגמת המקרה שאירע לבתו של רבי חנינא בן דוסא שהכינה בטעות נרות שבת עם חומץ במקום עם שמן, ואביה אמר לה "מי שאמר לשמן וידלק – יאמר לחומץ וידלק" ואכן נרות השבת דלקו בעזרת חומץ במקום שמן, זהו נס גדול וברור שאין לו ציון מועד לדורות.

 

חכמינו ייסדו ותקנו את חג החנוכה לזכר הניצחון במלחמה שבורא עולם עזרנו להתגבר על היוונים ולשוב ולקיים את מצוות התורה ולחדש את עבודת בית המקדש.

כעת מובן שבהודאה על ניסי חג החנוכה ואפי' בשבח הנאמר לאחר הדלקת הנרות, אנו מודים ומשבחים על נס הנצחון במלחמה שבזכותו תקנו את חג החנוכה.

 

אמנם הגמרא כששאלה מאי חנוכה? ביארה את נס פך השמן ולא את הנצחון במלחמה, מכיון שהגמרא מבינה היטב שתקנו את חג החנוכה זכר לנצחון במלחמה, ואולם מדוע תיקנו שמונה ימים ולא הסתפקו ביום אחד כמו חג הפורים? על כך משיבה הגמרא בביאורה את נס פך השמן, נס אשר התממש לאורך שמונה ימים ולכן תיקנו את חג החנוכה שמונה ימים.

 

יתכן שכבר באותה שנה ביום שהחזירו עטרה ליושנה את עבודת בית המקדש, קבעו יום חג לדורות. אולם כשראו שהמנורה דולקת שמונה ימים מכח הכד שבאופן טבעי הספיק ליום אחד, הבינו שרצון ה' שיתקנו חג של שמונת ימים. לכן רק לשנה אחרת קבעום ועשאום לימים טובים, לאחר שדנו חכמי ישראל על הנס והמסר האלוקי הם קבעו חג לדורות של שמונה ימים.

 

רבי יוסף קארו בעל ה"בית יוסף" שואל: מדוע תיקנו את חג החנוכה שמונה ימים זכר לנס פך השמן, הרי ליום הראשון הספיק השמן באופן טבעי וא"כ מן הראוי לתקן חג בן שבעת ימים? תירוצים וביאורים למכביר נאמרו על קושיה זו, אך לפי ביאורנו אין מקום כלל לקושיה מכיון שבאמת תיקנו בתחילה יום חג אחד על נס הנצחון ומשנה שניה ואילך הוסיפו עוד שבעה ימים זכר לנס פך השמן.

 

למען האמת החשמונאים יכלו להדליק את המנורה בשמן שנגעו בו היוונים – שמן טמא, מכיון שהדין הוא שטומאה הותרה בציבור, דהיינו כשכל הציבור טמאים כגון בזמן מלחמה שיש חללים רבים וצריכים לטפל בהם, הטומאה אינה מפריעה לעבודת בית המקדש וניתן להדליק את המנורה בשמן טמא.

 

מיד ברגע הנצחון שלחו החשמונאים שליחים למקום גדילת עצי הזית המשובחים כדי להכין שמן חדש טהור, תהליך שיקח שמונה ימים. כעת במהלך שמונת הימים הם יאלצו להדליק בשמן טמא. אולם החשמונאים שהיו מלאים באהבת ה' לאין קץ החליטו להפוך כל אבן כדי למצוא ולו כמות קטנה של שמן טהור כדי לחנוך את הדלקת המנורה בשמן טהור.

 

בורא העולם שרואה באהבתם העצומה של בניו, משיב להם באותה מטבע מידה כנגד מידה, ומחולל נס בו המנורה דולקת מכח השמן הטהור במהלך כל שמונת הימים בהם טרם הגיע השמן החדש.

 

כעת נבין שהמיוחד בחג החנוכה מלבד היותו זכר לניצחון הוא גם פרסום גדול לכולם ע"י הדלקת הנרות בפתח הבית או בחלון. שיש לנו אבא אוהב בשמים ואנו אוהבים אותו ומקיימים בשמחה את מצוותיו.

 

במצווה רגילה כאשר יש לאדם שתי אפשרויות בקיום המצווה, הרי שהוא צריך לבחור באפשרות היותר מהודרת (כגון 2 אתרוגים שאחד מהודר מחבירו), אולם זה דווקא אם ההידור אינו מוסיף יותר משליש ממחירו של המקביל שאז אין חיוב להדר.

 

במצוות נרות החנוכה התקנה הרגילה היתה שידליקו בכל בית אב נר אחד כל לילה בשמונת הימים, ותיקנו למהדרין שידליקו כל בני הבית, ולמהדרין מן המהדרין שידלקו נרות במספר שמוסיף כל יום נר נוסף כדי לציין לפי מספר הנרות את היום. בימינו כולנו מדליקין באופן של "מהדרין מן המהדרין", ולא עוד אלא אף מהדרין בשמן זית ובפתילות נאות ואף גוף החנוכיה הדורים רבים לו ורבים רוכשים חנוכיה מכסף טהור כדי להדר במצווה. 

 

התשובה היא שהדלקת הנרות שמסמלת חזרה את אהבתינו לבורא שכל כך אוהב אותנו מן הראוי שנהדר בה עוד ועוד ככל יכולתנו.

 

כאשר אהרון הכהן צריך לראשונה בחייו להדליק את מנורת המאור נחתה עליו ועל כלל ישראל צרה נוראה בדמותם של שני בניו הצדיקים של אהרון שנפטרו בו ביום לאחר שניגשו להקטיר קטורת מבלי שנצטוו על כך. נתאר בדמיוננו את אהרון הכהן הגדול ניגש אל המנורה כשעיניו דומעות מרוב צערו על בניו וכך הוא מדליק את המנורה. 

 

אולם במציאות הדברים נראו אחרת, התורה מספרת לנו "ויעש כן אהרון אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה" ומבארים חז"ל שהתורה כותבת את שבחו של ארון שלא שינה, וכוונתם שאהרון הדליק בשמחה ובאהבה גמורה ללא שינוי מהתכנון המקורי למרות ששני בניו הצדיקים נפטרו. לכן זכה אהרון לאחר נדבות הנשיאים למתנה מאת הבורא שהוא יזכה להדליק ולהיטיב את הנרות, ומבאר הרמב"ן שהמתנה היא חג החנוכה שנחגג בזכותם של החשמונאים הכהנים מזרעו של אהרון. כשאהרון הדליק באהבה זכינו כולנו שכל שנה נדליק נרות באהבה גמורה לזכור ולהראות לכולם שבורא העולם אוהב אותנו.

 

"חג אורים שמח"