כאשר הצליחו החשמונאים הגיבורים והצדיקים להביס את האימפריה היוונית, לשחרר את ירושלים, ולטהר את בית המקדש, לא היה קץ לשמחתם. הם הודו לה' ברינה ובהלל.

 

כעת נפנו לחפש שמן טהור. הסיכוי לכך היה נמוך. חשבו החשמונאים: חיכינו עשרות שנים, נחכה עוד שמונה ימים.

 

ואז נמצא פח השמן הטהור. מחד שמחו החשמונאים שמחה גדולה, אולם מאידך ודאי התמרמרו בסתר ליבם: אם כבר נס מדוע לא מושלם, מדוע לא נמצא שמן לשמונה ימים?

 

וכשהשמן דלק והספיק בדרך נס לשמונה ימים, גדלה השמחה שבעתיים, והודו על הנס וקבעו ימים טובים להלל ולהודיה על החסד המופלא.

 

כעת נעבור אלינו, בני המאה עשרים ואחת. יתבונן נא כל אחד ויבחן בעצמו, האם לא ארע בו עצמו, בכל פעם מחדש, נס חנוכה ממש?

 

איננו עשירים גדולים. איש [כמעט] לא נולד כשמשכורתו כבר מוכנה לו. בזעת אפך תאכל לחם, ובדי עמל אנחנו משיגים 'שמן ליום אחד'. וכשאנו מסתכלים אחורה אנו עומדים ותוהים: כיצד עברנו דרך כה ארוכה, כיצד בכל פעם הספיק השמן לעוד יום, לעוד שבוע ולעוד חודש. אנו מביטים לאחור ומגלים שהצלחנו, להתארס, להינשא, להתפרנס, להוליד ילדים, לחתן אותם, לזכות לנכדים וכן הלאה, כיצד כל זה קורה? האם זה לא נס?

 

חכמי המוסר מסבירים כי זו הסיבה שאת תפילת על הניסים שעיקרה הודאה על נס המלחמה אנחנו אומרים דווקא בתפילת 'מודים' שבשמונה עשרה. בתפילה זו אנו מודים על 'ניסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהריים'. בכל יום מתרחש עם כל אחד מאתנו 'נס', וגם אם נראה הדבר טבעי צריך לזכור כי אין זה כך. גם הניצחון על היוונים עשוי היה להיתפס כארוע טבעי. יש שיתלו את הניצחון ביכולותיו האסטרטגיות המעולות של יהודה המכבי, ויש שימצאו את סיבת הכישלון בחולשתו של הצבא היווני. אולם לאמיתו של דבר מדובר בנס גמור בדיוק כמו אותם נסים 'טבעיים' שבכל עת ערב ובוקר וצהריים.

 

[על פי דברי הרב אזרחי, ומעיין המועד].