מה היה כל כך יפה ונעים בגשש החיוור שמדינה שלמה, התעצבה בעת לכתו של ישראל פוליאקוב [פולי] לעולמו בשבוע שעבר?
הגמרא במסכת תענית מספרת שפעם הלך אחד האמוראים - רבי ברוקא עם אליהו הנביא ברחוב השוק. תוך כדי שיחתם פונה רבי ברוקא לאליהו הנביא ושואל אותו: רבי, האם יש כאן אנשים בני העולם הבא?
באותו רגע נכנסו שני אנשים אל השוק, אומר אליהו הנביא לרבי ברוקא- אלו בני עולם הבא. רבי ברוקא המסוקרן נגש אל האנשים ושאל אותם למעשיהם, אולי מדובר בצדיקים נסתרים, ענו לו צמד הרעים: אנשים בדחנים אנחנו, כאשר אנו רואים מישהו עצוב אנו ניגשים אליו מבדרים את רוחו ומוציאים אותו מעצבונו.
העולם מצחיק אז צוחקים
עצב אינו רק חוסר שמחה, העדר של עליזות, עצב הוא רגש הרסני העלול להכניס את האדם לעצבות, למרה שחורה, חוסר יכולת של יעילות עצמית ועוד כל מיני מרעין בישין. יכולתם של אנשים לשמח אנשים אחרים הוא דבר שלא יסולא בפז, בן רגע הם מעלים את האדם מן העצבות מן תחושת הריק אל מקום של נעימות של הרגשה טובה. על דבר כזה מגיע שכר רב מגיע עולם הבא.
חן חן למתחנפן
כלנו גדלנו על הגשש החיוור. היכולת שלי לומר לאמא שלי "מה כמה"? והידיעה שהיא תענה לי – קרוב לוודאי - "מה שבע?" מוכיחה שלגשש החיוור אין גיל, היא גם מוכיחה שאפשר לייצר הומור צח ונקי לנשימה שגם יצחיק.
האם היום זה קיים? מסקירה מרפרפת על תעשיית הבידור העדכנית מעלה שרוב הבדרנים הם צעירים שחלק נכבד מבדיחותיהם מלווה בניבולי פה, אולי זה מצחיק אנשים מסויימים, אבל מבחינת תוכן ההומור מדובר בטקסטים די ריקניים.
מותר וצריך לצחוק אבל מומלץ שיהיה כמו שנוהג היה פולי לומר: שכל מלה תהיה אבן, כל אבן שושן.
פורסם גם ב aish
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...