אומרים שיש הורים שמגדלים במודע ושלא במודע ילדים תלותיים מאוד, שאינם מצליחים להסתדר בשום מקום בחיים בלי עזרתם של אבא'לה ואמא'לה. הורים כאלה הם או זקנים מאוד, או עולים ממדינות זרות או לקויים באיזו תסבוכת נפשית סמויה אחרת, מפני שכל ההורים הנורמליים שאני מכירה, בלי יוצא מן הכלל, הם בעד ילדים עצמאיים ככל האפשר.
עם התקדמות הטכנולוגיה והתעשיה והמסחר, כולנו מעדיפים ללמד את ילדינו כל מה שהם מסוגלים לתפוס כמה שיותר מהר, כדי לעזור להם לעזור לעצמם, במקום שיזעיקו אותנו. כך לגבי עריכת כל מיני קניות כגון שרוכים חדשים וקוקיות ומשאבה לאופניים ושפם של המן הרשע ומחברת ציור חדשה.
כך גם לגבי אופן ההפעלה של מכשירי החשמל הפזורים בבית. לאחרונה שמעתי על בן אחד בן שש היודע למיין כבסים, להפעיל את מכונת הכביסה, להעביר אותם בסוף התהליך למכונת הייבוש וממנה ביד קלה אל המיטה בחדר הילדים, שינוחו. אותו ילד נוטה חיבה כה רבה לתהליך הזה, עד שאינו מהסס להפעיל מכונות ובהן שלושה זוגות גרביים וסינר תכול אחד בלבד.
בהשוואה לפעולות אלו, הרי בישול באמצעות מיקרוגל, אפית כריכים בטוסטר של המשולשים והרתחת מים חשמליים בקומקום לצורכי שוקו - הן פעולות פשוטות ורווחות ויומיומיות, בבתים שיש בהם ילדים מגילאי הנ"ל ומעלה. אמא שלי טוענת שהילדים של היום הם משהו אחר לגמרי, וגם אני סבורה שהיא צודקת. עובדה. ככל שהם מחכימים יותר מן ההיבט הטכנולוגי כך קשה להם יותר לזכור לסדר את האמבטיה ולהרים את הפיז'מות מן המרצפת אליה צנחו בעת ההתלבשות, ולאסוף את הניירות אחרי מבצע 'גזור והשמד' שנערך בחדווה בכל פעם שערימת העיתונים מתגבהת.
מה רציתי להגיד? כמובן, שכמו כל ההורים הנורמליים גם אני בעד ילדים עצמאיים, שהם בלי ספק שמחים יותר, שבעים יותר ונינוחים יותר. הם אינם צריכים לחכות לאמא שתבוא מהחדר (רק רגע. רק רגע. אמרתי רק רגע!!) כדי לתת להם לשתות תפוחץ בכוס פלסטיק, מפני שהכל הם יודעים בעצמם - גם לשתות וגם להציף את השיש במים היכן שטפטף ולגרוף עם המגב לאזור הכיור בערך. רק את הכוס משאירים לנמלים.
אבל היינו מצליחים להכשיר אותם לעצמאות נוספת בלי ספק, ובלי קושי היו מתמודדים בעצמם עם כל תכולת ילקוטם ולא נתלים בהוריהם כלל, אלמלא הטילו עליהם מוריהם שיעורי בית לא הגיוניים בשפע כזה.
למשל, כאשר המורה לטבע נותנת לדרדקיות מכיתה ג' הוראה לערוך ניסויים במטבח שלי. לא שיש לי משהו נגד ניסויים בטבע. להפך, מאוד אני מחבבת אותם ונזכרת תמיד במאמצי המורה שלי מן הסמינר, שהייתה עורמת על שולחנה בתחילת כל שיעור הרבה מבחנות וגזיה קטנה וכל מיני נוזלים צבעוניים וגפרורים, והייתה מרתיחה את החומצות עם הבסיסים ומחכה להתפוצצות כדי להוכיח לנו משהו, אבל ההתפוצצות אף פעם לא באה כי המבחנה נסדקה או הגז נגמר ואנחנו נמלטנו. שיעורי ניסויים הם תמיד חוויה גדולה שחולפת מהר, לפני שמספיקים אפילו להבין למה הניסוי נכשל ברגע האחרון. לפעמים הם דווקא כן מצליחים, וממחישים היטב את מחזור המים בטבע ואיך הירח מקיף את כדור הארץ שמקיף את השמש - אבל בשביל זה יש בית ספר, ובבית ספר יש מעבדות, ובמעבדות יש רצפה חסינת אש ובמחסן ישנם דליים וסמרטוטים וגם שרת מנוסה העונה לשם נחום!
ואם המורה איננה מוכנה לערוך ניסויים בתנאים הולמים, למה היא מצווה לערוך כל מיני זוועות במטבח שלי?
"סחטי שלושה סוגי ירקות ומדדי בכוס כמה מים נוזלים מכיל כל אחד". הבת שלי, למשל, כבר עמדה חמושה בסכין ליד מלפפון וגמבה ובצל (!) מוכנה להתחיל בסחיטה הגדולה, כשנזכרתי ברגע האחרון בשליחות דחופה אחת, ותיכף טמנתי את כל החומרים עמוק במגרה והשכחתי את המטלה המדעית בכל מיני טכסיסים בדוקים. למחרת כתבתי פתק: "נא לסלוח לבתי שלא הכינה שיעורי בית, מפני שאמא לא חשה בטוב. תודה".
בילדותי המאושרת, כל שנדרש מהורי היה לדאוג לאספקה שוטפת של עפרונות צהובים מחודדים, מחקים לבנים בצורת מלבן ודבק פלסטי שלא יורד לעולם מן הבגדים. פעמיים בשנה ביקשו עשרים שקלים לצורכי טיול שנתי, ובחודש חשוון של כיתה ז' שלחנו ארבעה מכתבים לשגרירויות של שוייץ, שבדיה, לוכסמבורג וקוסטה ריקה כדי שישלחו לנו גלויות למחברת גאוגרפיה. זהו.
היום, להיות הורה לשלושה ארבעה צאצאים בגיל בית הספר, זוהי משימה ענפה ומסועפת, הדורשת מילוי מתמיד של מטלות בהולות ומגוונות מאוד.
שיעורי בית כל יום בשניים שלושה ארבעה מקצועות יש? יש. את יכולה לבדוק אותם ואת המחברות כמו אמא נמרצת ומלאת התעניינות בגורל ילדתה, וככה תפתחי בה תלותיות בלי ספק, או שאת יכולה לנהוג כאם משוחררת וליהנות מחופש חינוכי במשך חודשיים, עד שהפתק הראשון מן המורה יבקש בעדינות לשים לב שמחברותיה של תלמידתנו החרוצה תהיינה, אם אפשר, מלאות יותר בחומר כתוב.
פעמיים בשבוע יש מבחן? יש. ופעם אחת גם מבצע הצטיינות. ויש תרגילי רשות בחשבון שהמורה לא הסבירה אבל מי שתדע תקבל מדבקה. ברור שקל לך יותר בתור אמא לתת את המדבקה ישר במקום לחשוב איך מחלקים תבנית מלבנית לשלושה משושים, אבל הילדה מתעקשת שתסבירי לה. חוגים יש? יש. לפחות אחד לכל אחד. וצריך לקנות פימו ומערוך ושבלונות וניירות מכסף ומפרגמנט ולאפות בתנור כל מיני מגנטים מקווצ'ים בצורה של משהו, ואחר כך לברר אצל אבא איך מכשירים את התנור כי התברר שבעצם ייצרו את הפימו בפיליפינים והוא עשוי משומן חתולים. וזה עוד טוב, לעומת חוג לכלכלת בית שמניב כל שבוע כמה כדורי שוקולד מלבניים ובצק בשערות, שבשבילו צריך לקנות כל יום רביעי רשימה אחרת ואם שוכחים אז אמא רצה למכולת מוקדם בבוקר כי אין לה חשק עוד פעם לתת פתק שלא באשמתה.
הכל מתחיל מן העובדה שהמורות היום מאוד יצירתיות ואני גם אוהבת אותן בעד זה. כל שבועיים הן עושות פעילות כדי להפיח רוח חיים בשיגרה ולהקל מעל האימהות את העומס של שיעורי הבית. במקרה כזה צריך לספק בדחיפות כל מיני מצרכים נדרשים לפי רשימה. בערב ראש חודש אדר השני, בהתראה של אחר צהריים מינימלי אחד, ביקשה הילדה שלי שאריות של בדים ובובה ודבק פלסטי וגומי. גומי - לקחנו את הזהו שקופצים עליו. בובות יש לנו ב"ה לרוב. דבק פלסטי יש במכולת. שאריות של בדים אין.
מאיפה יהיו שאריות בדים בבית שכל הסדקית שלו מורכבת משני כפתורים עתיקים וחוט לבן עם מחט בודדת? הצענו לחברה אחת להחליף: בובה במצב טוב תמורת ארבע שאריות של בד, אבל אמא שלה התנגדה. אחר כך הרימה הבינונית את ראשה מעל דפי הגזירה והעירה בתוקף שגם היא צריכה. מכחול אחד עבה, מכחול אחד דק. כבר מתחילת השבוע הגננת ביקשה וזה דחוף למחר, והגננת אמרה שמי שלא תביא סינר מחולצה של אבא שגזרו אותה ותפרו אותה - לא תצייר בגואש.
אז שארית הערב עוברת עלי בגיוס כל הפריטים האלה, ובהכנת ממתק לאמא של שבת בת שלוש, ובציור ברווזים בעלי זהות לא ברורה בשער של מחברת נפלאות הבריאה. הילדים הם עם עמוס מאוד בדורות האלה, כל הזמן נגמרת להם הכרטיסיה ונושרים להם כפתורים מחולצות התלבושת והחגורה גדולה להם וצריך להוסיף בה חור, וגם הבטחתי לבחון אותם בעל פה את עשרת הדיברות בשבע וחצי בבוקר. אחר הצהריים בא אלינו גדוד של חברות להכין ביחד עמודים לעיתון כיתה חגיגי של ראש חודש, וכולן מצטופפות איתי במטבח כדי שאכתוב להם שיר וסיפור ונמשל בתור סופרת, בבקשה.
גם לבני הגיל הרך בקשות בעלות אופי בלתי צפוי לעולם. פתאום עולה בדעתם להוציא את השרוך מן נעל ולהשחיל עליו חרוזים בשרשרת, או לבקרני לפנות בוקר ולתחוב לי עט אדום ודף קמוט היישר אל הכרית בבקשה עניינית: אמא, תציירי לי שועל.
מובן שאני מנסה להסביר שעכשיו אי אפשר, אבל אז שואלים אותי למה, וככה זאת הרי לא תשובה. אז אני כבר מציירת משהו בעפעפיים דבוקים, וכולם מתפעלים מן היצור הלא סימטרי ועומדים לידי בשיירה עם דפים, וגם המלמד שומע תיכף שאמא יודעת לצייר חיות מפחידות ומבקש פלקט של הווי עז כנמר.
אני יודעת שהרש"ר הירש זצ"ל ממליץ בספריו לא לסרב לילדים לעולם, אלא במקרים של איסורי תורה או בקשות לא אפשריות לגמרי. ברוח זו אני משתדלת תמיד לא לסרב מפורשות אלא להגיד הרבה פעמים 'אחר כך' מתוך צפייה לעתיד ורוד יותר. אז בשבוע שעבר אמרה לי ילדה קטנה בת ארבע: אמא, אל תגידי לי בעזרת ה', תגידי כן!
(מתוך ספרה החדש של חיה הרצברג, "אמא למה")