האפרוח שעשה שרירים | אסתר ניסן

• הדפסה
• דואל

זה היה מין יום שכזה, לא כל כך מוצלח.

הבנות היו עצבניות בגלל שעורי בית ומבחנים, הבנים היו ממורמרים בגלל חבר שאמר ומשחק שנשבר, התינוק היה לא רגוע בגלל הבטן או השיניים או שני הדברים גם יחד, ואני – טוב, אם כולם כאלו עצבניים, אז מה אתם חושבים שאהיה? במיוחד שבלילה הקודם לא ישנתי אפילו שעה אחת רצוף, כך שגם לא ראיתי ברור במיוחד וגם לא שמעתי מי יודע מה טוב, אז אתן יכולות להבין בדיוק איזה מצב רוח שרר ברחבי ביתנו הקט.

בקיצור – יום כזה, מסוג הימים שנופלים עלינו מדי פעם, והדבר הטוב היחיד שאפשר לומר עליהם הוא שהם נגמרים בסופו של דבר... (ותודה לך השם על כל יום של חיים שאתה נותן לנו, כולל ימים אלו!)

בשעת ערב מוקדמת קיבצתי, טרוטת עיניים, את כל הילדים על עצבנותם לארוחת הערב. את החיים הרי צריך להמשיך בכל מקרה...

ישבנו שם, קצת אוכלים, קצת מתלוננים, קצת בוכים, כשלפתע שאל בן התשע בקול תמים: "איך זה יכול להיות שפיל עולה על ביצה והיא לא נשברת?"

כל המבטים הופנו לכיוונו.

תודו, שאפילו אם אתם עצבניים, הייתם סקרנים לדעת איך זה יכול להיות שפיל עולה על ביצה והיא לא נשברת!
"איך זה?" שאלנו כולנו במקהלה, לאחר שניסינו, ללא הצלחה, לענות תשובה מתקבלת על הדעת. (הביצה הייתה קשה… אז מה, פיל שובר גם ביצה קשה…)

"פשוט מאד", הוא ענה, "האפרוח בפנים עשה שרירים…"

לרגע השתרר שקט ליד השולחן, ואז, לפתע, פרצנו כולנו בצחוק.

ומה אומר לכם – זה היה צחוק… ז ה ה י ה צ ח ו ק!

כל המרירויות והעצבנויות הקטנות והגדולות וכאבי הבטן וחוסר השינה וחוסר הסבלנות והכעסים הקטנים וכו' וכו' וכו', הכל טבע שם בגלי הצחוק הללו, שהציפו אותנו (מלשון להציף) והציפו (מלשון לצוף) אותנו מעל הכל, מעלה מעלה, אל פלנטה אחרת.

יותר מזה לא היה צריך…

דקה אחר כך המשיכה הסעודה באווירה אחרת. כולם היו נינוחים יותר, רגועים יותר, ומלאי בדיחות כרימון. ולא, לא היו אלו בדיחות ברמה אקדמית או מבריקות במיוחד. סתם, קשקושי קרש בגרוש.

"איך תופסים שפן? מסתתרים מאחורי שיח ומשמיעים קולות של גזר…"
"מה עושה עז שמגיעה למעבר חציה? עוברת…"
"למה חתולים בורחים מהמקפיא? כי יש שם קור כלבים…"
"מה קמצן כותב על הדלת? מי שבא ברוך הבא, מי שלא בא – ברוך השם…"
אני מבטיחה לכם שאני לא מגזימה – ישבנו שם, וצחקנו בלי סוף, עד דמעות. זה היה כל כך טוב, כל כך מחמם, כל כך מרגיע.

פתאום תפסתי כמה גדול כוחו של הצחוק, הצחוק החיובי כמובן, הבריא, שנובע מעומק הלב. כמה קל ליצור אווירה, להרגיע, לפייס, עם מעט הומור טוב.

מאז, בכל פעם שאני מרגישה שהעניינים יוצאים מכלל שליטה, אני "זורקת" איזו בדיחה לחלל האוויר. לשם כך אני אוספת בשקדנות (לאחר סינון קפדני, שהרי גם אם אומרים בדיחות, אסור לנו לשכוח מי אנחנו, וחובה להיזהר מדיבורים אסורים ומליצנות!) בדיחות, חלקן, תסלחו לי, קרש גמור. אבל בזמני מצוקה גם קרשים יכולים לעזור, ובגדול. אז אני פשוט רושמת לעצמי, ומשננת, וזוכרת (פחות או יותר) ושולפת במקום המתאים או הלא מתאים. ברוב הפעמים זה עובד כמו שצריך.

ואתן יודעות מה?
לא צריך אפילו בדיחות של ממש, אפשר סתם להתחיל לדבר פתאום במבטא צרפתי, או לשחק איזו דמות מצחיקה, או להיתקע בטעות באיזה ארון… כן, כן, אצלנו בבית יש מן הצגה שלימה כזו, בה מתחילים להיתקע בארון, וכשנסוגים ממנו "בבהלה" נתקעים בשולחן, וכשבורחים מהשולחן נתקעים בקיר וכן הלאה, כיד הדמיון (והריהוט) הטובה עלינו. צעירי הצאן הצופים במחזה מגיעים עד כדי אבדן נשימה מרוב צחוק, והצחוק, באופן מיידי, מעלה את מצב רוחם, ואז כבר הכל נראה אחרת.

לא לחינם ציווה אב אחד שבנו יזכה בירושתו רק כשישתטה. החכמים, שנבוכו למקרא ההוראה, הלכו להתייעץ עם חכם אחד, כמדומני היה זה רבי יהושע, וכשהגיעו לביתו ראו אותו מבעד לחלון כורע על ארבעותיו, ובנו יושב על גבו, מושך בשערותיו וצוהל: "דיו! דיו!" החכם הנ"ל לא נבוך בכלל כשראה שחבריו תפסו אותו בקלקלתו. "זוהי התשובה", הוא אמר להם. "עד שיישא אישה ויוליד ילדים וישתטה בשבילם!"

אין זו בושה להשתטות מעט למען מצב רוחם של ילדינו, הגדולים והקטנים, בגבול הטעם הטוב ומגבלות ההלכה כמובן. לשמח אנשים ולהעלות חיוך על פניהם – דבר זה מוביל לחיי עולם הבא, כמו הסיפור הידוע, ומי אם לא בני המשפחה הקרובה ביותר הם הזכאים לכך?

אני בכל אופן, לעולם לא אשכח את האפרוח הזה, שעשה שרירים בתוך הביצה!