מקום חדש לישון בו | אסתר ניסן

• הדפסה
• דואל

יום אחד, או יותר נכון – לילה אחד זה קרה: אני שומעת, מתוך שינה, טפיפות רגליים יחפות, ואפרוח קטן משתחל לי מתחת לשמיכה.

אני לא נבהלת מאפרוחים כאלו. יש לי כמה כאלה, ברוך השם, שבאים לערוך ביקורים ליליים. אבל הפעם היה זה אפרוח מיוחד במינו – בן השנתיים שעד היום לא ירד בכוחות עצמו ממיטת התינוק שלו.

"אהה", חשבתי לעצמי, "ונוסף גם הוא על אורחינו".

במשך כמה לילות עוד קיוויתי שהיה זה מאורע חד פעמי, אבל הקטן, בנחישות אופיינית, המשיך לבקר במיטתי לילה אחר לילה בלי שום נקיפות מצפון, ואני הפנמתי את העובדה שזהו זה, המיטה כבר איננה עוצרת בעדו.

"אם כך", פסק אבא שלנו, "אפשר להעביר אותו למיטה התחתית של מיטת הנוער ולהוריד את מיטת התינוקות למחסן. כך יתפנה עוד מקום בחדר בשעות היום".

ובכן, הוא צדק, כי למרות שלא מזמן קנינו מיטת קומתיים, ומקום משמעותי התפנה בחדר הילדים, עדיין הוא היה צפוף למדי.

אבל מה אומר לכם?

בכל זאת היה לי קשה להסכים עם הקביעה הזו.
מיטת תינוק בחדר הילדים הרי היא הרהיט היפה ביותר בחדר!
איך אפשר בלעדיה?

אבל בינינו, אי אפשר להתווכח עם העובדה ש... ברוך השם, החדר לא גדול, והוא מאכלס בתוכו כמה ילדים חמודים, וגם אי אפשר להתווכח עם העובדה שזהו חדר הילדים היחיד בדירה שלנו, אלא אם כן נחליט להפוך גם את חדר המגורים לחדר ילדים, או, לחלופין, להפוך את חדר ההורים לחדר ילדים ולעבור לישון במטבח. אך מכיון שהמטבח גם הוא קטן מדי, נדחה הרעיון על הסף, ומיטת התינוק פורקה וקופלה והורדה אחר כבוד למחסן, שם תחכה לתינוק הבא בעזרת השם.

אתא ערב, מתקלחים, לובשים פיז'מה, ו… הקטן מתחיל להסתובב בחדר ולחפש את המיטה שלו.

"איפה מיטה שלי?" הוא מקונן בקולו המתוק.

"הנה", אני מצביעה על מיטתו החדשה, שצופתה במצעים מרהיבי עין וניחוחיים. "זו המיטה החדשה שלך. יופי! נכון?"
"לא יופי", מייבב הקטן. "זה לא מיטה שלי. איפה מיטה שלי?"

נו, מה עושים עכשיו?

אני מגייסת את שאר הילדים. כל אחד בתורו נושא נאום קצר לאומה בשבח המיטה החדשה. אבל הקטן לא קונה את כל נאומי הבחירות הללו. בחושיו הדקים הוא קולט שכל כולם נועדו על מנת לשכנע אותו לוותר על עקרונותיו, ואת זה הוא בשום פנים ואופן לא מוכן לעשות!

בהמשך מצטרף גם אבא שלנו אל חבורת המשכנעים, אבל גם זה לא עוזר. אנחנו ממלאים את המיטה בבובות ובדובונים, מבטיחים לו הבטחות מפה ועד לבאר שבע, משקיעים בסיפור, בבקבוק, במוצץ, במה לא... שום כלום. הילד מסתובב סביב עצמו וחוזר בדבקות על המנטרה: "איפה מיטה שלי? איפה מיטה שלי?"

התקשרנו לסבתא מצד אבא ולסבתא מצד אמא. קיווינו שהן תצלחנה לפתור את המשבר הבינלאומי. אבל שתיהן טענו (כמו שהן טוענות תמיד בסיטואציות דומות) שאצלן בכלל לא היו בעיות כאלו. (מעניין שהילדים שלהן היו תמיד הכי ממושמעים בעולם, אכלו כל מה שהגישו להם, לא נענשו מעולם בבית הספר ולא לכלכו את הספה עם הנעליים. במחשבה שנייה, אם נזכור שהילדים הללו הם בעצם אנחנו בכבודנו ובעצמנו, אז זה לא נשמע כל כך מופרך).

הן ניסו בכל זאת להציע כמה עצות, כמו, למשל, להחזיר בחזרה את מיטת התינוק מהמחסן, אבל החלטנו שבאופן עקרוני אנחנו לא עושים את זה.

מה, בכל פעם שהילדים שלנו יתעקשו אז נכנע? באמת, איזה חינוך זה?

בינתיים השעה מתאחרת. בעצם, שעת השינה של החבר'ה כבר עברה מזמן. אבא ואני הרוגים מעייפות. במחשב מחכה לי טונה של עבודה, ורק הקטן ערני כמו היה זה בוקר, וממשיך לחפש את המיטה שלו ברחבי ביתנו הזעיר. הוא אפילו פתח את המקרר ליתר ביטחון (גם זו מיומנות שהוא רכש ממש בשבועות האחרונים), הציץ מתחת לשולחן האוכל, בדק את סלי הכביסה והסתכל בתוך תנור האפייה.

אבל המיטה הרי הייתה במחסן, זוכרים?

החלטנו להראות לו אותה במו עיניו, אולי אז יקלוט הזאטוט'ציק שאין דרך חזור.

אבא לקח אותו על הידיים וירד אתו למחסן המאובק.

"אתה רואה? הנה המיטה הישנה. זהו, אי אפשר לישון בה יותר", הוא הסביר באורך רוח לפעוט.

הילד הביט על המיטה המפורקת בעיניים גדולות. הוא זיהה אותה, זה ברור.

כשהם עלו הביתה, קיווינו שעכשיו יבוא כל דבר על מקומו בשלום. אבל איפה... הקטן הלך בנחישות לחדר ההורים, התכרבל במיטה שלי והכריז: "זה מיטה שלי!" והלך לישון.

מאז עברתי לישון בחדר הילדים.