קניות עם ילדים | אסתר ניסן

• הדפסה
• דואל

פעם, כשהייתי ילדה, סבתא שלי הייתה קונה לפני חנוכה או לפני יום הולדת מתנות קטנות לכל הנכדים.

היא גרה אז ב'מחנה יהודה' והייתה יוצאת אל רחוב יפו, אל חנות הצעצועים של בן ציון (שקיימת עד היום!) ושם בוחרת כל מני פיצ'יפקעס, אותם חילקה לנו באהבה רבה כשבאנו לבקר.
אבל היום זה אחרת.

למי יש סבלנות לצאת ולבחור פיצ'יפקעס לילדים? לא לסבתות של הילדים שלי, אשר עובדות ועסוקות עד למעלה מראשן, ואת זמנן הפנוי הם מעדיפות להשקיע בילדים עצמן ולא בקניית מתנות.

אז מה כן?
הכסף יענה את הכול, גם על הצורך הזה.

אז למשל, בתום ערב לביבות חמים ומשפחתי, מעניקים סבא וסבתא לכל ילד שטר כסף מכובד, ירוק או סגול, תלוי בגיל. הילדים זורחים מאושר. הם מרגישים גדולים וחשובים למדי, ואנחנו משדלים אותם באלף שידולים שיתנו את השטרות לאבא, כדי שבטעות לא נכבס אותם יחד עם המכנסיים.

את הכסף הזה אני שומרת מכל משמר ולא משתמשת בו ללחם וחלב גם אם בטעות נתקעתי ואין כסף מזומן נגיש. הכסף שמור לו היטב בארנק מיוחד והילדים מזכירים לי מדי פעם: "אמא, יש לנו המון כסף! מתי נלך לקנות מתנות?"

"אולי מחר", אני אומרת בלי להבטיח, "או בתחילת שבוע הבא".

כך הם מזכירים לי ואני דוחה והם שוב מזכירים לי וחוזר חלילה, ומלשינים עלי לסבתא ש"אמא עוד לא קנתה לנו מתנות בכסף שנתת לה", עד שאין לי ברירה, ויום אחד אחרי הצהריים אנחנו מסיימים את כל המטלות הדחופות, מתלבשים, לוקחים טיטול, מוצץ ובקבוק לתינוק, נועלים את הדלת, פותחים אותה שוב כי שכחנו טישו וגם את הארנק עם הכסף, נועלים שוב ומתחילים להתקדם לכיוון המרכז המסחרי הקרוב לביתנו, שם ממוקמת חנות משחקים גדולה ויפה שכל ילד ממוצע שנכנס בשעריה מקבל סחרחורת, וכל אמא ממוצעת שנכנסת אליה חוטפת כאבי ראש.

וזה בדיוק מה שקורה לנו: הילדים מתפזרים ברחבי החנות הגדולה והצבעונית, ואני נותרת להשגיח על הקטן שלא ימשוך ויקרע ויהרוס ויקלקל, מה שיגמור לנו את הכסף עוד לפני שהתחלנו לבחור.

אט אט הילדים מתחילים לחזור בחזרה לכיוון שלי, כשכל אחד מהם עמוס בכל מני שמונצ'עס שאין לי מושג מה תפקידם עלי אדמות, ואת זה אני מנסה גם להסביר לילדים שלי ששואלים אותו כל הזמן: "אמא, מה זה? מה עושים עם זה? איך זה פועל?"

באמת שאין לי מושג. ההמצאות של היום...

מה אומר לכם – קשה, קשה מאד לבחור משהו כשמסביב כל כך הרבה אביזרים וחפצים וצעצועים שונים ומשונים ומשחקים במגוון עצום.

פעם, כשנכנסו לחנות, התלבטו בין שלושה או ארבע הדברים, ובסוף בחרו ברביעי. היום, כשיש ארבעים, זו כבר בעיה של ממש! במה נבחר? בשלושים ושתיים או בעשרים ותשע?

בקיצור, הילדים מתחבטים ומתלבטים ומחליטים ומתחרטים ושוב מתפזרים ואוספים דברים אחרים ושוב מתחרטים ומחזירים ולוקחים משהו אחר ומנסים להתייעץ אתי ואני לא יודעת מה לומר, ובינתיים הקטן מתחיל להשתעמם ולהתעייף ורוצה לרדת מהעגלה ואני מתחילה לרדוף אחריו כי כל הבובות בחנות בסכנת חיים ממשית, וכך הוא רץ ואני רודפת אחריו והילדים רצים אחרינו ושמחה וששון ליהודים.

בסוף, אחרי שכולנו מותשים כהוגן, כל אחד מצליח איכשהו להחליט על משהו מסוים שאותו הוא רוצה, ואנחנו ממהרים לקופה כדי לגמור כבר עם הסיוט הזה, משלמים ויוצאים החוצה עם שלל שקיות, ומגלים שהערב כבר ירד ושעת ארוחת הערב כבר לא תחזור היום.

בדרך חזור כולם עייפים וקצת מבולבלים ומתחילים להתחרט מחדש ושואלים אותי אם אפשר לחזור ולהחליף, ואני אומרת ש"לא, מה פתאום? בפעם הבאה נקנה משהו אחר". כשאנחנו סוף סוף מגיעים הביתה ומתחילים לבדוק את מה שקנינו, אנחנו מגלים שמה שמצויר על הקופסה זה לא בדיוק מה שיש בפנים, ומה שחשבנו זה לא בדיוק מה שבמציאות, ומתחילות האכזבות והבכיות, ואני מנסה להרגיע ולנחם וגם להתחיל להתקדם לקראת המשך הערב בתקווה לסיומו בכמה שפחות נזקים.

תמיד, אחרי מסע קניות שכזה, אני מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה אני פותחת בכסף של דמי החנוכה או של ימי ההולדת קופת חיסכון, או לחילופין, הולכת לקנות לילדים מתנות באיזה בוקר שאפנה במיוחד בשביל זה. אבל משום מה יש לי זיכרון קצר. אני רוצה להטעים את הילדים מעט מחוויות הקניה, שוכחת מה היה בפעם הקודמת ומוצאת את עצמי חוזרת על הטעות והולכת עם כולם ביחד…

אותו דבר בדיוק קורה לי כשצריך לקנות בגדים או נעליים, ואני חושבת לעצמי: "אם כבר – אז כבר", ויוצאת עם כל החבריא יחדיו למלא את ארון הבגדים. בדרך כלל אחרי הקניות הללו אני מגלה שהמספרים לא מתאימים, למרות שכולם היו אתי ואני כמעט בטוחה שמדדנו כמו שצריך, ובכלל, חצי מהדברים שרצינו בכלל לא קנינו.

איכשהו, כשיוצאים לקניות עם ילדים, קורים תמיד דברים בלתי צפויים ובלתי מתוכננים.

אז מה עושים?
דיתי חברתי נתנה לי רעיון מעניין: היא יוצאת עם הילדים כדי לראות בלבד, לבחור ולהתרשם, ואחר כך יוצאת בעצמה וקונה את מה שצריך.

אבל מה לעשות? אני לא בנויה ליציאות כפולות ומכופלות שכאלו, ואיכשהו, בסוד כמוס אגלה לכן שבסופו של דבר, עם כל הבלגן, נשארים לי בכל זאת זיכרונות מתוקים...
אז להתראות בקניה הבאה!