העם היהודי לא יכחד | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

בימים אלו, שאחרי ציון 'יום השואה', ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כדאי להיזכר שוב בדבריו של החפץ חיים שנאמרו מספר שנים קודם מלחמת העולם השניה. החפץ חיים דיבר על האסונות הקרבים לעם היהודי, ועל ההשמדה הגדולה שעובר ויעבור העם, אך הסביר כי הצורר לא יוכל לכלות אותו לגמרי. את דבריו ביסס החפץ חיים על הפסוק מפרשת השבוע "ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה", גם אם חלק אחד מן העם היהודי יוכה, חלקו האחר יוותר לפליטה.

בהקשר לכך, מן הראוי להביא כאן סיפור מרתק הממחיש את האקסיומה הזו.

היא היתה תופרת אלמונית שחיה אי שם בשנות ה-30 של המאה הקודמת, קצת לפני מלחמת העולם השניה, ואילולי שני פריטים שיצאו תחת ידה, לא היינו שומעים עליה מעולם, וגם לא מגיעים כלל לסיפור המרתק שהתרחש 55 שנים מאוחר יותר.

בעיירה קטנה שבפולין התגוררה משפחה יהודית קטנה – אב אם, ושני ילדים, תאומים בשם בנימין ויוסף. כדרכם של תאומים היו השנים דומים במראם ובחיצוניותם, עד שקשה היה להבחין ביניהם. למרבה המבוכה, אפילו ההורים, לא זיהו תמיד בתחילה, מי הוא בנימין ומי הוא יוסף – כה דומים היו השנים.

באחד הימים דופקת על דלת ביתם שכנתם שעסקה בתפירה, והביאה לאם מתנה: שני צמידים מחומר  דמוי פלסטיק, על האחד רקומים בחוטי תפירה ססגוניים אלומות חיטים, על השני זאב. האלומות, אמרה השכנה מסמלות את שבטו של יוסף, הזאב את בנימין. תענדי לילדים את הצמידים על הידיים, כך לעולם לא תתבלבלי. האם הודתה לשכנה הנחמדה וענדה את הצמידים על ידי הילדים. חדשים חלפו, וגם שנים, וההורים כמו גם השכנים יכלו להבחין בקלות מי הוא בנימין ומי הוא זאב, אך הצמידים עדיין נותרו על ידם. הם בחרו שלא להסיר אותם, שכן הם חשו שהצמידים הפשוטים הללו, מהווים חלק מאישיותם.

כשהיו הילדים בני 12 פרצה מלחמת העולם השניה וצבאותיו של הרודן הנאצי כבשו מדינה אחר מדינה באירופה כשהם דואגים להשמיד את כל היהודים בכל שטח כבוש. גם העיירה הקטנה של האחים שתתה כמו כל פולין את כוס התרעלה, ובני המשפחה כמו כמעט כל הקהילה במקום, נשלחו למחנות ההשמדה והוצאו להורג. האחים, שהיו צעירים נשלחו למחנות עבודה שונים, והצליחו לשרוד בקושי את המלחמה האיומה. 

_______________ 

שש שנים מאוחר יותר, שוחררה פולין מעול הכיבוש הנאצי, ויוסף, בחור צעיר כבן 18, מצא את עצמו ללא משפחה, ללא קרוב וללא גואל. ככל שניסה לברר מה עלה בגורל בני משפחתו, הוריו ואחיו, הבין כי הם נספו בתוך המספר העצום של שש מיליון קרבנות השואה. הוא עלה לארץ, התגורר במושב שבדרום הארץ, והקים משפחה קטנה.

חלפו 50 שנים נוספות, ויוסף איבד את אשתו שנכנעה למחלה קשה. ילדיו כבר נישאו, והוא התגורר בגפו בביתו הקטן שבקצה המושב. הוא עבד בקיבוץ, התפלל בבית הכנסת המקומי, ומעת לעת היה נוסע למרכז הארץ לבקר את נכדיו.

­­­­­­­­­­­­­­_______________

הפקיד בחנות הצ'ינג' – המקום בו ניתן להמיר כסף זר בכסף ישראלי ולהיפך הביט בעצבנות בגבר הלבוש בהידור שביקש ממנו להמיר עשרת אלפי דולרים בשקלים ישראלים. הזר, תפס  כי הפקיד לא מפסיק להתבונן בו ושאל במבטא אנגלי בולט: "סליחה, משהו מוזר לך בי"? הפקיד, מיהר להסיט את ראשו, ומלמל סליחה. עוד הוא פורט את הכסף, ומבטו המשיך לנדוד לעבר שעונו של הזר. הבחור המבוגר, הוריד את שעונו ואמר: "אתה רוצה לראות את השעון מקרוב? זה שעון סווטש עשוי מטיטניום".

"השעון לא מענין אותי", ענה הפקיד, "אלא הצמיד המוזר שיש לך על היד. הפלסטיק הזה עם החוטים הרקומים, מה הסיפור שלו"? זה סיפור ישן, ענה האיש, שהיה כמובן בנימין. הוא סיפר לפקיד המסוקרן על ילדותו, על המלחמה אותה עבר, ועל היותו איש עסקים מצליח בלונדון, והוסיף, כי למרות מראהו המיושן של הצמיד, הוא אינו מוריד אותו מידו לעולם, "זהו מזכרת אחרונה שיש לי מאחי ומהורי", אמר. הפקיד משך בכתפיו ואמר: "מעניין, בקיבוץ בו הורי מתגוררים יש אדם מבוגר, בשם יוסף, הלובש צמיד דומה לזה. ייתכן שהוא מאותה עיירה שלך"? בנימין הנרגש, חשב שאזניו לא שמעו טוב, "אמרת יוסף"? הוא שאל, "אולי זה אחי האבוד? אני מבקש ממך לקחת אותי ברגע זה לקיבוץ".

"הקיבוץ נמצא בדרום הארץ", ענה הפקיד, "מרחק של שעה וחצי נסיעה", אלא שבנימין לא היה מוכן להקשיב. הוא דרש מהצעיר לסגור את החנות, והבטיח כי ישלם לו שכר עבודה מלא. השנים עלו על מונית 'ספיישל' וביקשו ממנו לנסוע במהירות לקיבוץ בדרום. בהגיעם אל הקיבוץ, מיהר הצעיר לקרא להוריו שעדין התגורר במקום, ואלו הזמינו גם את השכן, רופא במקצועו, שמא יבולע לאחד האחים מחמת ההתרגשות. הקבוצה הקטנה פסעה לעבר קצה המושב שם התגורר האח, ודפקו על דלת ביתו.

כל תשובה לא נשמעה. שקט שרר בבית. "ייתכן שהוא נסע", אמר הפקיד הצעיר, אך אביו השיב כי פגש אותו שעה קודם לכן בבית הכנסת, ולא נראה היה שהוא מתכונן לנסיעה. גם מכוניתו של יוסף חנתה סמוך לבית, והסירה כל ספק לעובדת הימצאותו במקום. דאגה החלה לעלות בליבם והם ניסו להאזין בדממה מאחורי הדלת, אולי יוסף לא חש בטוב, והוא נאנק בכאב. כעבור שניות אחדות נשמעו קולות גרירה, מתוך הבית וארבעת הגברים החלו לקרא ליוסף בקול.

הקולות התגברו, ונדמה היה שמשהו קורה בתוך הסלון. הם החליטו לא לחכות רגע נוסף, והחלו לבעוט בדלת בכל כוחם. כעבור נסיונות אחדים נפרצה הדלת והקבוצה שעטה פנימה. המחזה שנגלה לפניהם היה נראה לקוח מעולם הדמיון. יוסף שכב כפות על הריצפה ולידו נפער בור גדול. "הם ברחו הרגע", צעק יוסף, ואז קלט את הגבר האנגלי שהתלווה לשכניו. הוא מלמל 'בנימין' ואיבד את הכרתו. רק כעבור שעות ארוכות של התאוששות בבית החולים, כשאחיו לצידו, התבררה התמונה. שני מחבלים, חפרו מנהרה משטח הפקר הסמוך לעזה עד לביתו של יוסף שבקצה המושב. הם פרצו לתוך ביתו ותכננו לחטוף אותו ולהבריח אותו אל האזור הפלסטיני ולדרוש תמורתו את שחרורם של חבריהם המחבלים. באותה שעה בדיוק הופיעה הקבוצה הקטנה בביתם, והמחבלים שהבינו כי לא יצליחו להימלט בזמן עם שללם, מיהרו לעזוב הכל ולהימלט. המחבלים לא אותרו אך המערה כמו מערות נוספות באזור נאטמה לחלוטין.

יוסף הרוויח לא רק את חייו, אלא גם את אחיו.