וספרתם לכם... שבע שבתות תמימות תהיינה (כג, טו)

 

תני ר' חייא, שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי הן תמימות, בשעה שישראל עושין רצונו של מקום. (מדרש) 

 

מאמר זה אומר דרשני. בכל המצוות ניתן לומר שרק בזמן שישראל עושין רצונו של מקום קיום המצוות הוא בשלמות; אך מדוע זה נאמר דוקא כאן, במצות ספירת העומר? 

 

הנכס היקר ביותר שמקבל האדם מידי בוראו הוא - הזמן. זוהי מתנה אישית, בלתי ניתנת להעברה; אי אפשר לקנות את המוצר הזה בעד כל הון שבעולם, ואנחנו מקבלים אותו, כל אחד ואחד מאתנו, חנם אין כסף. אין דבר בעולם שחולף כל כך בקלות, שניתן לאבד אותו ללא כל מאמץ, כמו הזמן. ללא הרף הוא זורם לעברנו, ומיד הוא בורח מאתנו.

 

הצדיק והרשע, שניהם מבקשים ליהנות מן הזמן. 

 

הצדיק נהנה כשהוא מביט לאחור, כשהוא סופר את הרגעים שהצליח בעמל ויזע להפוך לנכס נצחי, רוחני. הריק והפוחז, המבלה את ימיו בהבלי עולם, אינו רוצה להזכר במה שהיה, שהרי את העבר בזבז במו ידיו; הוא נהנה כשהוא חושב על העתיד, על מה שיספיק ליהנות מכל רגע ורגע.

 

למה הדבר דומה? לשני אנשים, שזכו לפרס גדול. 

 

האחד קיבל סכום נכבד, השקיע אותו בעסקים ועשה ממנו הון. השני קיבל סכום כפול, אך לא בבת אחת. במשך עשר שנים, קיבל מדי חודש סכום קטן, עד שהצטבר סכום גדול. מכיון שהיה עני, וצרכי הבית מרובים, לא הצליח לחסוך מאומה; כל מה שקיבל נאכל מיד ונבלע בהוצאות השוטפות. בסוף נשאר האיש עני מרוד, כפי שהיה.

 

יש מצוה אחת, שבאה ללמד אותנו ולהנחיל לנו את ערך הזמן; זוהי מצות ספירת העומר. מדי יום ביומו אנו סופרים את הזמן שעבר, לקראת קבלת התורה. 

אין זו ספירה בעלמא. זמן זה ניתן לנו, כדי להתכונן ולעלות מדרגה לדרגה עד שנהיה ראויים לקבלת התורה. זמן זה הוא היקר ביותר בכל השנה, ובו ניתן לרכוש יותר מבכל זמן אחר; לכן בחרה התורה דוקא בימים אלה, וציותה לספור אותם.

 

אם אנו מנצלים את הזמן הזה היטב, הוא יהיה מונח בכיסנו, שמור בחשבון סגור. כשיגיע חג מתן תורה, נוכל להביט אחורה בסיפוק על הרכוש שהצטבר, הזמן לא הלך לאיבוד, הוא מונח לפנינו בשלמותו. ואילו אם ח"ו לא ננצל אותו, הוא כבר לא יהיה קיים, לשוא נחפש אותו. לא נוכל לראות כאן "שבע שבתות , " מעולם לא ראינו יותר מיום אחד, כי כשהגיע תורו של יום חדש, כבר חלף והלך לו היום הקודם...

 

זו כוונת דברי המדרש שהבאנו: אימתי הן תמימות?

מתי ימים אלה מצטברים והולכים, עד שנהפכים ליחידה אחת של שבע שבועות, כדי שיהיה ניתן לקרוא אותם "תמימות"? אך ורק - כשישראל עושין רצונו של מקום, כשהם יודעים כיצד לתפוס את הרגעים החולפים וליצור מהם נכס בר קיימא; 

 

אזי הרגעים נהפכים לימים, והימים נהפכים והולכים לשבועות, עד שמגיעים בסוף למצב של "שבע שבועות תמימות "!

ע"פ אהל יעקב