פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

כל מי שעבר דרך שער מחנה המוות הנאצי 'בירנקאו', ועמד ליד שני מבני המשרפות ההרוסים למחצה שם לב בוודאי לפרט אסטרטגי: קטנו ועליבותו של המקום. המקום כל כך קטן שבגיחה אחת של להק מפציצים אמריקני היה ניתן להפסיק את פעילותו של בית המטבחיים הזה. הדבר לא היה כרוך אפילו במאמץ מיוחד: בעלות הברית הפציצו מטרות שונות לא הרחק מן המחנה. לא היה צריך אלא פקודה אחת או הסטה קלה של הגה המטוס והטבח היה נפסק.

אבל פקודה זו לא ניתנה מעולם.

כיצד הגיעו יהודי אירופה למצב של חוסר אונים כל כך? איך אירע שהעם היהודי לא הצליח להשפיע על מדינות העולם לעשות משהו, אפילו צעד קטן שיוכל להפסיק את הזוועה הזו? ומאידך כיצד לא יזמו האמריקנים –הגם שאינם ידועים באהבת ישראל גדולה- פעולת הצלה מבחינתם? הארכיונים שהתגלו לא מכבר באו"ם של יומני פושעי מלחמה נאציים מלמדים כי בעלות הברית ידעו היטיב מה מתרחש במחנות ההשמדה. בכל זאת הם לא עשו דבר. למה? איך זה מסתבר?

שאלת הכח היהודי

דומה כי לאחר שגלו היהודים מארצם ונתפזרו ברחבי העולם, נשללו מן היהודים בהדרגה התנאים הדרושים להגנה עצמית. בגרמניה למשל, נשללה מהם הזכות החשובה לשאת נשק להגנה עצמית. גם בארצות נוספות. הלך רוח זה יצר מצב נפשי סבוך- מי שנאסר עליו לחגור חרב ישכח עד מהרה כיצד משתמשים בה, ונכונותו הנפשית להתנגד להתקפות מכוונות עליו תתנוון ותלך. בהדרגה הפכו היהודים למיעוט הנזקק להגנת שליטי הארץ שכמובן לא ששו תמיד לתת אותה. היהודים בתנועה מעגלית אכזרית איבדו בכוחות עצמם את השליטה ואת הכח להגן על עצמם.
ניתן לומר למעשה, כי התוצאה האופרטיבית של הגלות היתה מלבד ירידת קרנם של היהודים כאנשים גבורים, חזקים, בעיני העולם החיצוני הגויי, שפלה רוחם של היהודים בעיני עצמם עד כי לא האמינו הם בעצמם כי מסוגלים הם לכך.

שואת יהודי אירופה, שתיקת העולם, חוסר ההתייחסות העולמית לפנייתם של היהודים, נובעת בוודאי גם משאלת החרות היהודית. התחושה כי היהודי הוא אדם נרדף חלש שאפשר לשחק עמו בכל צורה, לרדוף אותו ודבר לא יקרה, לא הניעו את בעלות הברית ואת העולם כולו להתערב לטובתם.

פסח

דומה שחג הפסח מסמל בדיוק את כל ההיפך ממצב אנומלי זה. "וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות" בני ישראל יוצאים כבני מלכים, עשירים שאדוניהם לשעבר מפוחדים מהם ומקשים לרצותם בתכשיטים ובגדים.

חג הפסח נקרא גם חג החירות כי הדבר החשוב ביותר באופיו של עם הוא תחושת החירות והכח שלו. לפיכך 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'- לא במובן הפיזי כי אם במובן התחושתי קוגניטיבי.

בימים אלה, על רקע הבטחתם של המטורף האירני, והשיך מלבנון להשמיד את מדינת ישראל, דומה כי תחושת החירות הפנימית שלנו כעם יהודי נאמן לעצמו, למקורותיו, להנהגותיו ולמצוותיו הם התשובה החזקה ביותר.

על פי מקום תחת השמש ב.נ.

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

גם בחצות לילה מיוחד זה, גם אחרי שעות של עיסוק אינטנסיבי בסיפור יציאת מצרים – אנו לא מתפנים לשעשועים סתם, לחידונים של מה בכך. 

החידון הנוכחי עונה על השאלה מציקה: מדוע זכו דווקא בני ישראל להיגאל ממצרים ובעיקר, מדוע עתידים הם להיגאל באחרית הימים? האם באמת הם יותר טובים משאר אומות העולם? מה פשר פזמון זה שאנו מפזמים בחצות הליל? 

האם לפנינו סתם שעשוע, חידון מעורר כדי להפיג את העייפות בשעה כה מאוחרת? או שמא מעלה בעל ההגדה – באמצעות חידון – עוד פן של הרעיון המרכזי הטמון בליל ההסדר? 

ברור, שערב חינוכי זה לא יקדיש אפילו דקות ספורות, לבילוי סתם. 

מאמר מתוך הגדה ופישרה, של הרב משה גרילק, אנו ממליצים על הגדה זו.

ניתן לרכוש את ההגדה במחיר מוזל אצל המו"ל: 02-6541858

פרטים

נכתב על ידי מאמר אורח

בכל אחת מהמצוות אנו מוצאים את מטבע הברכה – זכר ליציאת מצרים. מהי משמעותו של ארוע לפני 3300 שנה לזמנינו?

מנכסי צאן ברזל של עם ישראל הוא ירידתו למצרים של יעקב אבינו ומשפחתו שמנתה שבעים נפש בלבד. בתחילה התקבלו בזרועות פתוחות ובהתלהבות של המלך ועבדיו, אך אחרי תקופה שבה השתנה השלטון הפכו לעם משועבד, עם עבדים. בד בבד עם השפלתם וירידת מעמדם התרבו בני ישראל באופן מדהים ובלתי מוכר [לפי המסורת שבידינו נולדו במצרים ששיות – ששה בכרס אחת], ותוך תקופה בת 210 שנה מנו כשנים וחצי מליון נפש [שש מאות אלף גברים, וההערכה שכל משפחה מונה לפחות כ 4-5 נפשות מביאה אותנו למספר זה]. ללא כל סיכוי לשינוי במצבם, מול שלטון תקיף ועריץ שאינו חס על נפשות, ואין אזנו כרויה לבקשת חמלה ורחמים, מופיע לפתע אדם ממדין – בשם משה, שמזה ששים ושמונה שנה נעלם מביתו, ומביא אל העם בשורה: "הנני שליח הבורא להוציא אתכם ולהביאכם אל ארצכם – ארץ כנען". מששמע העם את הבשורה, האמין כי הנה הגיע השעה אליה היו כולם מצפים, ואת התקווה לגאולה ולפדות מבטא כאן משה.

אך כמובן כיצד יוכל לעשות זאת? הרי השלטון בודאי יתנגד לכך, ובמצבם הנוכחי אין כל סיכוי שהם עצמם יתקוממו ויארגנו מרד נגד השלטון המצרי. אך משה מקבל את מינויו כשליח ה', גם את המנדט להודיע לפרעה כי אין מדובר כאן במשא ומתן בין אנשים, מלכים או כל מו"מ דיפלומטי אחר. ה' אלוקי העברים – הוא התואר שבו מעביר משה לפרעה את התביעה הברורה והמפורשת – "שלח את עמי ויעבדוני" – ולא... פרעה כמובן אינו ממהר לציית, ואף מכביד את עולו, ויוזם גזרות חדשות על העם המדוכא – מעתה הוא אינו מספק להם חומרי גלם לתעשיית הלבנים שבה עבדו, אך ממשיך לדרוש מהם את אותה תפוקה של תוצרתם, דבר שהוא בלתי אפשרי בעליל, ואזנו אטומה לתחנוני הממונים: "תבן אין ניתן לעבדך ולבנים אומרים לנו עשו". הדברים דברי טעם והגיון, אך פרעה אינו מקשיב ואינו שומע – "... נרפים אתם נרפים". הוא מאשים אותם בעצלות, שהרי בודאי אפשר לייצר את הלבנים כרגיל ואילו חיסרון התבן הנו בעיה שלהם… ובכך פתר את תלונתם, בשלב זה הלחץ על העם הולך וגובר וקולות נשמעים כנגד משה ואהרן שהצטרף אליו כי המצב הכללי הורע והוחמר עם השמעת בקשתם אל פרעה לשלח את העם. הרוח האופטימית והתקווה לגאולה שהחלטה בתחילת השליחות של משה התחלפה ברוח נכאים וחרדה מפני הבאות – "נתתם חרב בידם להרגנו". אנו רגילים כבר לעול במשך שנים ארוכות, ועתה עם חששו של המלך מפניכם הוא חדש עלינו גזרות חדשות עמהן לא הורגלנו, ומקשות עלינו את חיינו. ובכלל, מי אומר שאנו עומדים בפתחה של גאולה אולי זו אשליה, מאוויי לב בלבד.

כאן מסתיים שלב א' של התכנית האלוקית, ומעתה החל שלב ב'. בסדרה של פעולות על טבעיות מתוכננות היטב, ללא אפשרות להינצל מהן, הכאת היאור הנחשב לסמלה של הממלכה המצרית ולחוט השדרה של הכלכלה. לאחר מכן, מחלות הפוגעות באוכלוסיה כולה – כינים, שחין, ושוב פגיעה בכלכלה – דבר – חורבן משק החי במצרים, ברד - הרס הצומח ובעלי חיים שנותרו חשופים בשדות, ארבה המחסל את שאריות הצומח, ולבסוף מכת חושך ובכורות.
לאורך כל המכות פרעה מנהל דיפלומטית כחש ושקר – מבטיח וחוזר בו – מתחנן ומפר הבטחתו. אך לבסוף כאשר מתקרבת המכה אליו – "מכת בכורות". הוא נשבר – "כי אין בית אשר אין שם מת". הוא מגיע אל ביתו של משה באישון לילה ואומר: "קומו צאו מתוך עמי". כניעה ללא תנאי, גם הצאן והבקר, הנשים והטף שהיוו עילה לסרוב קודם, הפעם כניעה לאורך כל הקו כולו.

ובני ישראל יוצאים ביד רמה. לא היה כאן מרד או התקוממות עממית שהונהגה על ידי מנהיג כריזמטי, אלא – "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה". לא הם קבעו את המועד, אלא הפחד של המצרים מהבאות אילץ אותם לצאת בלתי מוכנים אל המדבר – "וגם צידה לא עשו להם". איך יוצאים? איפה הציוד והאוכל לדרך בלתי ברורה? היתה זו האמונה המוחלטת והברורה, שאם משה אומר לצאת, יוצאים ללא שאלות וללא הסוס. זהו הביטוי החזק ביותר לתחושת העם לאחר שעבר את חווית עשרת החדשים במצרים.

היציאה עדיין אינה מסיימת את הפרשה. המצרים יוצאים מההלם, וחשים כי השחרור היה טעות, וכי יש עוד בכוחם העדיף להלחם ולהשיב את עם העבדים אל תוך בית כלאם, ויוצאים למרדף אחריהם. המחנות אינם נפגשים – מבדילים ביניהם עמודי אש בלילה וענן ביום, אך לפתע מרגיש העם מכותר. הצבא המצרי האדיר שמונה יחידת עילית עם "שש מאות רכב בחור" וכל רכב מצרים, כל העוצמה המצרית, מכונת מלחמה משומנת ומנוסה יוצאת לרדוף אחר העם שרק לפני ימים ספורים קבל "אשרת יציאה", והם אין בידם מאומה, ללא כל נשק, וודאי חסרים הם את כוח השריון המצרי – "רכב", ובמה ילחמו? גם האפשרות להמשיך ולהתקדם נמנעה מהם – הם הרי על שפת ים-סוף. והמדבר גם הוא אינו מאפשר קיום וחיים לצבור כה גדול בן מיליונים – מה עושים? הכל אבוד? האם טוב היה במצרים על אף הסבל ניתן היה לחיות ולהתקיים, ועכשיו???

משה מרים ידו על הים והוא... נבקע, והעם עובר בין בתרי ים-סוף – פלא בלתי נתפס ללא כל הסבר, אך חווים ועוברים בין בתריו כל אותם המיליונים. ומשהם ניצלים באורח על טבעי זה, הם אומרים שירה המסכמת את כל התהליך אותו חוו אישית והיו עדים לו.

היתה זו תקופה מיוחדת בעדה ניתן היה "לראות" את הבורא ללא כל ספקות ופקפוקים, והיא נקראת בפי חכמים: "גלוי פנים", וממנה יש לשאוב לימים אחרים של "הסתר פנים" ושל מהלך שונה, כאשר ארץ ניתנת ביד רשעים והם השגו חייל ומעשיהם הסותרים לרצון הבורא מצליחים, או אז יאמץ המאמין אל לבו את ספר קורות עמו, וממנו ישאב כוח ותקווה לימים בהם ממשלת זדון תעבור מן הארץ, והעריצים כרות יכרתון.


כמו כן, יהא לו זכר ליציאת מצרים והמאורעות בהן נראתה יד ה' מכוונת ומובילה, ומאחרי האותות והמופתים ניצב בעל הכוח והיכולת לעשות בהם כרצונו בהיותו שליט בעולמו ובברואיו. ואכן, אומרים חכמים: אין הבורא פותח את עשרת הדברות ב"אנכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ", אלא – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". מכאן, ממה שראית וחווית אתה עצמך, תוכל להסיק כי היכול לעשות זאת אכן ברא שמים ארץ וכל צבאם.

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

שתי נשים בודדות בתוך המון מוסת, מתייצבות מול גזירות הרשע.

אימת הדיקטטורה של פרעה לא היתה עליהם. בניגוד לפקודה המפורשת הצילו את ילדי העברים. הסכנה הכרוכה בהפרת הפקודה המפורשת לא הטרידה אותן.

מניין שאבו אומץ לב זה?

בתוך החשיכה המוסרית שאפפה את מצרים באותם ימים, פלשה אלומת אור של גבורת שתי נשים. זהו הסיפור: "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות.. בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אותו... ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים" (שמות א' טו-יז).

הפרשנים הגדולים חלוקים בדעותיהם, אם מדובר בנשים עבריות או מצריות. כל פרשן ונימוקיו עמו. בין כה וכה מבליטה הפרשה את עוז רוחן של שתי הנשים, אשר לא נכנעו לאווירה הכללית של אכזריות ושל רשעות, ששרה ברחוב המצרי.

שתי נשים, שאיש לא היה מגלה לעולם את אשמתן, לוא היו רוחצות את הנולדים. איש לא יכול היה להפליל אותן ברצח, אם "הילד מת בשעת הלידה". אך, הן עמדו בלחץ שהפעיל עליהן המלך. הן סירבו לפקודה, תוך הסתכנות אישית. ולא רק שלא המיתו את הילדים, אלא "ותחיינה את הילדים": "לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספקות להם מים ומזון" (מסכת סוטה דף יא).

לא הייתה זו, אפוא, רק התנגדות סבילה לפקודה לא מוסרית, כי אם התנגדות פעילה. הן הציבו אתגר בפני המל הרשע ובפני עמו, הנוטל אף הוא חלק במערכת הדיכוי וההשמדה של העם היהודי.

שתי נשים בודדות בתוך המון מוסת.

התורה מבליטה את עמידתן האמיצה, כדי להורות לדורות יבואו, שאין להיכנע לעריצות, בשום תנאי. גם האיש הבודד, היחיד והחלש, חייב להציב את הצדק מול האלימות, את המוסר מול הרשע, האמת מול השקר.

התירוץ שהיה חביב על הנאצים, שהצהירו במשפטיהם: "רק מילאנו פקודות", או האליבי של הבינוניות האנושית הטוענת: "וכי מה יכולתי לעשות, אחד נגד כולם?!" – לא מתקבלים על דעתו של המקרא.

זהו המסר של סיפור המיילדות. הוא שימש כלפיד מאיר את הדרך, לפני כל הנשמות הגדולות בכל הדורות, אשר – למרות בדידותן הנוראה בתוך המון נבער ומטורף חושים – לא סטו מן הדבקות במוסר, ופעלו בהתאם למצפון.

פעלו כך, למרות אי-נוחות, על אף לעג הסביבה, תוך הסתכנות אישית, שלא פעם הביאה עליהם את קיצם.

מנין שאבו המיילדות את אומץ הלב הנפלא הזה? את היכולת הנפשית להתמודד עם הסביבה כולה, על מושגיה המעוותים? הפסוק עצמו עונה על כך: "ותיראן המיילדות את האלוקים ולא עשו..." (שם).

 

היכולת הנפשית לא לעשות רשע, טמונה ביראת האלוקים. נקודת המוצא למוסר ולמצפון, הפועלים בחירות מוחלטת, תלויה ביראה זו.

 

 

מאמר מתוך הגדה ופישרה, של הרב משה גרילק, אנו ממליצים על הגדה זו.

ניתן לרכוש את ההגדה במחיר מוזל אצל המו"ל: 02-6541858

 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר אייזיקוביץ

מי מושך את מי?

פעם במהלך טיול יום חורפי בפארק השכונתי הבחינה אחת מבנותי בכלב קשור ברצועה שקיפץ במרץ ממקום למקום תוך שהוא גורר את בעליו אחריו. "תראי אמא!", הכריזה הילדה בהתפעלות, "כלב מוליך אדם!". כמה אנשים אנחנו מכירות שכלבים, מכל מיני סוגים ומינים, מוליכים אותם לאורך מסלול חייהם?

זהו השעבוד הפנימי: האגו המוליך ברצועה את הנשמה. אי אפשר להתקרב לקב"ה בלי שנצליח קודם לקרוע את הרצועה, להרדים את נביחות האגו או לכל הפחות לחזק את הנשמה כדי שזו תתגבר ותשלוט בכלב.

שאלת היסוד שאנחנו צריכות לשאול את עצמנו תוך כדי ניקוי הבית הפנימי הזה הוא - מה הדבר שגורם לנו להשתעבד לדחפים ולרצונות? מהו הדבר שמפריע לי באופן אישי להתקרב לה'?

התשובות הנחשפות לאורו של הנר הפנימי שונות מאדם לאדם. כל אדם והכלב הפרטי שלו: לעיתים זוהי התמכרות לחומרנות, לעיתים מדובר בליקוי אופי עקשן כמו קנאה, כעס ויצר השליטה שאותם צריך לקרצף בתכשירי ניקוי חריפים. יש כאלו שיגלו שמחסומים אינטלקטואלים שונים הם שמונעים מהם להתקדם ומחזיקים אותם שבוים בידי היצר הרע.

זיהוי ה"כלב" הוא צעד חשוב בתהליך הניקוי העצמי אבל זהו רק הצעד הראשון. הצעד הבא הוא לנקוט בפעולות מעשיות כדי להשתחרר ממנו. פעולות כמו קבלת החלטה טובה וברת קיום, העמקת המימד הרוחני בחיינו או פשוט תפילה לסיוע שמימי, כל אלו יכולות לסייע לנו מאוד. כל עוד אנחנו ממשיכות לבדוק היכן אנו עומדות ולאן היינו רוצות להגיע - אנחנו בדרך הנכונה.

מבצע לשדרוג הנשמה

פסח הוא זמן שבו האדם מסוגל לשדרג את הרמה הרוחנית שלו - להתעלות מעל לנקודה שבה נמצא ולקפוץ למפלס גבוה יותר של שייכות לה'. בשעה שבני ישראל יצאו ממצרים הם היו שקועים עמוק בתוך התרבות המצרית הטמאה. הם היו מוכים וחבולים ומצבם הרוחני היה גרוע למדי. אבל הייתה להם שאיפה חזקה מאוד להשתחרר מהשעבוד הפיזי והרוחני, והקב"ה העניק להם את מבוקשם בסדרה של ניסים מהממים. הוא הרים אותם מהדיוטא הנמוכה ביותר של שעבוד גופני אל השיא הרוחני הגבוה ביותר קבלת התורה בהר סיני. גם אנו מסוגלים לזכות ליכולות רוחניות מיוחדות בהגיע עונת חג הפסח, צריך רק להושיט יד ולקטוף את ההזדמנות.

אני יודע שאם רק אסלק בסבלנות ובהתמדה את השכבות השומניות של הרגלים רעים אמצא תחתם אוצר יקר של ניצוצות אלוקים. ושוב מתבקשת ההשוואה לניקיונות הפסח - עקרת הבית החרוצה אינה חוסכת במאמצים כדי לבער כל בדל לכלוך וכל פרור אבק מתחומי ממלכתה. גם בניקוי הבית הרוחני יש לעשות כל מאמץ כדי שהעבודה תעשה ביסודיות הראויה.

המשימה הניצבת בפנינו אינה פשוטה. מלאכת התיקון העצמי דורשת חכמה ועקביות. היא נמשכת לכל אורך החיים ואינה מסתיימת בניקיון אביב שנתי. אבל גם התשלום הוא בהתאם. אולי קל יותר לשטוף את הרצפה מאשר למרק את הנשמה אבל התגמול למאמץ הוא פשוט שמימי!
 

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

מול פלא ההישרדות של היהודי עמדו פעורי פה יהודים ונוכרים כאחד.

העובדה שאנו עדין קיימים, שברה את כל חוקי ההיסטוריה. "קיום העם היהודי הוא תופעה מסתורית מופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזירה קדומה, העומדת מעל לתהליך ההסתגלות..." – דברי היסטוריון מטריאליסטי.

מה משמעותם של דברי ימי עמנו? קטע זה בהגדה הוא סיכומו של הפלא, שהרשים קרובים ורחוקים כאחת. זהו פלא ההישרדות של העם היהודי, חרף כל התלאות שהיו מנת חלקו במשך ההיסטוריה.

המעניין והמרתק במיוחד בפרשה היסטורית זו הוא, שהדברים נאמרו ונחזו מראש. גם התלאות וגם נצחיות העם. הבה נבדוק עבדות בחיי עמנו:

פרטים

נכתב על ידי עת לחשוב

כבר הורו חכמי ההיסטוריה והחברה, שאין כוחם של ארגונים, תנועות, מפלגות ואיגודים במספר החברים הנמנים עליהם, ברכוש האצור בידיהם, או במבצעי ראווה המבצעים על ידיהם. אף אין כוחם במנהיג דגול העומד בראשם, או בוועד עליון ששמו הולך לפניו. אין בכל אלה כדי לגרום להפיכתה של התנועה ליעילה, לאדירה ולבעלת עצמה.

לדעתם, טמון מקור הכוח של הארגונים, בסניפים ובתאים החברתיים הקטנים, המפוזרים על פני מרחבים. בסניפים אלה מרוכזים החברים קבוצות קבוצות, בהם מתבצעת העבודה האידיאולוגית-ארגונית החשובה, בהם בא לידי ביטוי הגיבוש הרעיוני, ובהם באה לידי ביצוע הפעילות החברתית הרצויה.

בהצטרפותם של סניפים אלה יחדו - כך הורו - מתגלית זרועו הנטויה של הארגון, וניכרת השפעתו הגדולה. ארגון ללא סניפים מאורגנים אין לו קיום, ותנועה ללא תאים ממוסדים, אין לה המשך. ואכן כבר הוכחו הדברים מעולם.

הקומוניזם, למשל, התפשט, לא הודות למנהיגים, לכסף או למבצעים, כי אם, ובעיקר, בכוחם של התאים התעמולתיים הקטנים הנשתלים בכל מקום והמפוזרים על פני העולם. אף ארגוני המחתרת למיניהם הולכים ומתעצמים בשיטת הסניפים והתאים הקטנים. ולהבדיל באלף אלפי הבדלות - החסידות ותנועת המוסר, שתי אלו הגיעו לשגשוגן ולהיקפן הנרחב הודות לשטיבלאך ולקלויזלאך (מקומות תפילה קטנים), יותר מאשר הודות למנהיגים , לאדמו"רים ולמשפיעים בעלי שם.

יותר משהרבי יכול להשפיע על התגבשות חסידיו במרחיקים - השפיעה אליהן הישיבה בצוותא במקום ריכוזם ועיונם המשותף בתורת רבם. והדברים נכונים במיוחד ביחס להתפשטותה של התורה בישראל: אין התורה יכולה להתפשט בעם בעזרתו של מרכז תורני אחד, ויהיה גדול ככל אשר יהיה; אף לא בעזרתו של גדול-תורה העומד בראש העם; התורה מתפשטת הודות לקיומן של עשרות ומאות ישיבות קטנות, המפוזרות על פני המפה העולמית והנמצאות בכל מקום, שבו נמצא ישוב יהודי.

הנחה זו נכונה גם כאשר באים לדון בקיומם של עמים גדולים או קטנים. אף במקרה זה יש לקבוע, שקיומו של עם תלוי בקיומם של ה"סניפים" הרבים, ו"סניפים" אלה אינם אלא היחידות המשפחתיות שבעם: אב, אם וילדיהם. ככל שהמשפחה תהיה בריאה ברוחה, חסונה במסגרתה ושומרת על מסורתה ההסטורית והחוקית - יהיה העם איתן יותר, חזק יותר, יציב יותר; ככל שהבנים ימשיכו ללכת בדרכי אבותם ללא שבירת המסגרת המשפחתית - תהיה זו ערובה להמשך קיומו של העם, וככל שתהיה הזדהות בין כל אנשי המשפחה לבין עצמם - תחזק הזדהות שבין היחיד לבין עמו. עם צירופן של כל המשפחות "הבריאות" יחדיו - מתגלית דמותו ועצמתו של העם.

אם הנחה זו נכונה לגבי כל העמים - נכונה היא שבעתיים לגבי עם ישראל. התורה מקפידה, במיוחד, על קיומו של תא משפחתי, שבו מוסרים אבות לבנים את מורשתם הרוחנית: "והגדת לבנך", ו"ושננתם לבניך", "ולמדתם את בניכם", "והודעתם לבניך"; והבנים שואבים את תורתם ומסורתם מאבותיהם: "שאל אביך ויגדל זקניך ויאמרו לך".

הוראות אלה משמשות בתורה תנאי יסודי להמשך קיומו הבטוח של העם, אך מה הם האמצעים לשמירת צווים אלה, ומהי הערובה, שהמסורת אכן תעבור באמינות מדור האבות לדור הבנים? האפשר, למשל, למנוע בעמנו את התפרקותו של התא המשפחתי ואת מרד הצעירים באבותיהם? מסתבר שכן.

אמצעים רבים עומדים לרשותנו כדי לשמור על איחוד משפחתי זה. חג הפסח על מצוותיו, סדריו, וסמליו - הוא אחד האמצעים הבאים ליצור את התא המשפחתי ולחזקו. קביעה זו קשורה במה שהתרחש בעת היות אבותינו בארץ מצרים.

פרעה, התנכל, כידוע, אל בני ישראל והסתולל בהם קשות. הוא חשש "פן ירבה", ולכן העביד אותם בפרך ובעבודה קשה. הוא הניח, שעמל וסבל יצמצמו את התרבותו של העם והוא ילך ויתמעט. במחשבתו הזדונית רצה לחסל את דור הבנים לבל יוולד כלל וכלל. כשאמצעים אלה לו הועילו, וכשהתברר לו ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" - גזר גזירה אחרת, שביצועה הוטל על כתפיהן של המילדות העבריות: "וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה". הוא האמין, כנראה, שבהעדרם של בנים זכרים בישראל תיאלצנה הבנות להנשא למצריים, וההתבוללות תהיה מושלמת ("אור החיים" בשמות א', טז).

מטרה זו היתה לנגד עיניו גם בגזירה הנוספת: "ויצו פרעה לכל עמו, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". כאן הסיר רשע זה את מסוה מעל פניו, והופיע בפרהסיה כרוצח המונים. הוא דרש מעמו, שיבלשו אחר התינוקות, ויאלצו את אימותיהם להטביעם ביאור (אור החיים", ב', כב). ברור לפרעה, כי כדי להכרית, למעט ולבולל את העם היהודי - יש להתנכל לבנים, להפרידם מהוריהם ולהכחידם.

אולם בני ישראל, שהבחינו במגמת הגזירות הללו - לחמו בהן וניסו לעקפן. המילדות העבריות הצילו במסירות נפש את דור ההמשך, ולא נתנו להפריד בנים מהוריהם, והקב"ה גמל להן מידה כנגד מידה, ובנה להן בתי כהונה, לוויה ומלכות. הן שהגנו על המשפחה - הן זוכות להקים משפחות איתנות.

מאוחר יותר - בעת המשא והמתן הממושך עם פרעה בדבר שחרור בני ישראל מארץ מצרים - היה זה משה, שעמד בפרץ והפר את מזימותיו השטניות. עובדה היא, שבמכת הארבה, כאשר פרעה נכנע, לכאורה, ושאל: "מי ומי ההולכים"? ומשה השיב לו: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך" - עמד השליט על המקח והשיב: "יהי כן ה' עמכם, כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, ראו כי רעה נגד פניכם, לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותם אתם מבקשים". רשע זה השתעשע עדיין בתקוותו לקעקע את המשפחה במניעתם של הבנים מלצאת; רק כשגבר הריכוך ומכת החושך היתה בלתי נסבלת - הסכים פרעה, ולו לרגע, להצעותיו של משה ואמר: "גם טפכם ילך עמכם".

דומה, שנקודת החיכוך בין המשעבד והמשועבד הייתה שאיפתו של משה לקיים בישראל משפחה שלמה המורכבת מאבות ובנים, מול רצונו של זה להרוס את המשפחה ולמוטטה בעזרת הפרדת הבנים מן האבות, וכאשר ה' אמר למשה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" - רמז לו במילים אלה בשורה טובה: ש"עתידים לראות בנים ובני בנים" (מכילתא דר"י, בא יב). לאמור: רציתם לראות בקיום המשפחה השלימה - תזכו לראותה כחפצכם.

על רקע זה תובן היטב כניעתו הסופית של פרעה במכת בכורות, ומכה זו דוקא. כאן הוצג לפני פרעה מחזה מדהים: הוא ראה פתאום, במו עיניו את התמוטטותה של המשפחה המצרית, שהרי הבכור, מהווה, כידוע, חוליה מקשרת בין האב לבין שאר בני המשפחה, ועם מותו מתנתקת שרשרת זו; ופרעה, שחש על בשר עמו את מלוא משמעות הטרגדיה, שכדוגמתה רצה להטיל על בני ישראל - מיהר להכנע ולקרוא: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל". עתה, משעמדו מול התמוטטותו של המערך המצרי העיקש, עמדו בני ישראל בפני בעיה מחודשת.

זו לא היתה בעיה לוגיסטית של הפסקת מים ומזון לדרך, אף לא בעיה גיאוגרפית-בטחונית של תוואי הליכה והתגוננות. לבעיות אלו הובטחיה מראש עזרתו של הקב"ה, אך הבעיה העיקרית היתה החברתית לאומית: כיצד יהפוך ציבור ענק זה לעם, ולעם בריא, שיעמוד במשימות הרוחניות, העומדות להיות מוטלות עליו בקרוב לרגלי הר סיני? כיצד תעוצב דמותו הייחודית, עד שיוכל להרים את נס היותו עם סגולה? לשם כך היה צורך לעצב את היחידה המשפחתית הקטנה, וממנה "אבן פיננה לעם גדול, איתן ובריא.

לפיכך ציוה ה' את משה להורות לבני ישראל: "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית", והוא - משה - הורה להם: "ויקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח". המטרה היתה לאחד את כל בני המשפחה סביב לקרבן פסח, שישבו יחד - אבות ובנים - כבני חורין, ובאוירה זו ניתן יהיה לארגן את המסגרת המשפחתית, שאותה רצה פרעה להרוס ולקעקע.

זהו הסניף הקטן של העם היהודי, כאשר מצטרפים יחד כל "הסניפים" הללו - נוצר עם גדול וחזק: "כל קהל עדת ישראל". העם נדרש להתכנס לתוך הבתים ולאכול "בבית אחד" מבלי להוציא מן הבשר חוצה, ואין להרשות לאחד מבני המשפחה, ולעשות לעצמו סעודה משלו. אילו היה כך - לא היתה מושגת שלימות המשפחה שהיתה כה נחוצה בשעה זו.

וברגע זה, כאשר כולם יושבים יחד ומהדקים ביניהם את הקשר המשפחתי - פוסח ה' על הבית היהודי ההולך ומתעצם, וממוטט את הבית המצרי ההולך ומתפורר. פה - מתהדקת המשפחה, ושם - מתפרקת; פה - מתקרב אב אל בניו, ושם - מתרחק; פה - "את בתינו הציל", ושם - "אין בית אשר אין שם מת"...

צא וראה: ההוראה "והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם... והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" - נאמרה לבני ישראל תוך כדי הדרכתם לקראת ליל השימורים האחרון במצרים. הגע עצמך: וכי לא היה לו למשה ענין דחוף יותר לענות בו בעת מסירת ההוראות לבני ישראל? כלום לא היה עדיף יותר לארגן את יציאתם מארץ מצרים על כל הכרוך בכך? וכי זהו הזמן המתאים להורות לציבור טרוד זה, מהי הדרך הדידקטית להשיב אי-פעם, בבוא היום, על השאלה שהנוער עתיד לשאול: "מה העבודה הזאת לכם"?

עליך לומר שכל היציאה - למען הבנים; כל תקות העם - בהעברת המסורת מאבות לבנים ובהמשכה של השרשרת; ללא זאת אין צורך במאבק, ואין ערך ליציאה. על כן, בעת היציאה, ודוקא בשעה זו, יש להעמיד את היוצאים על המטרה העיקרית של היציאה: "ואמרתם... ואת בתינו הציל". על רקע זה ניתן להבין מזוית נוספת את מצוות: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל". המתת בכורי מצרים, יצרה, כאמור, פער בין האבות לבין הבנים והמשפחה המצרית התמוטטה. לעומת זאת, התחזקה, דוקא בשעה זו, המשפחה הישראלית. הצו: "קדש לי כל בכור" דורש להסתייע בבכור - על ידי קידושו והאדרתו - כדי להמשיך ולחזק את המשפחה הישראלית.

קדושתו של הבכור והעמדתו במרכז המשפחה מהווה אמצעי לחיזוקה של אותה חוליה המקשרת בין דור האבות לבין דור הבנים. על רקע זה יובנו המצוות, המנהגים והסמלים של ליל הסדר עצמו. מכאן שאלת הבן: "מה נשתנה", ומצות האב לקיים "והגדת לבנך", ומכאן ההתיחסות המפורטת לארבעת הבנים: לחכם, לרשע, לתם ולזה שאינו יודע לשאול, והתשובה לכל אחד מהם בהתאם לשאלתו.

בתהליך חינוכי-חגיגי-משפחתי זה הולך ומתבטא מנהג נוסף: ההמתנה לאליהו הנביא. צא וראה: מהו היעוד הנודע לנביא זה בעת הגאולה השלמה, ויתברר לך, שתפקיד זה תואם להפליא לאופיו ולמהותו של חג הפסח כחג המשפחה. הנביא מלאכי בנבואתו לאחרית הימים אומר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". לאמור: על אליהו הוטל התפקיד לחדש את הקשר, שבין האבות לבין הבנים, וליצור ביניהם קרבה ואחדות.

הופעתם של זמנים חדשים, של אידיאות זרות ושל אמונות שוא - יכולות להביא לקריסת המשפחה, לשבירת מסגרותיה ולמרד הבנים באבותיהם. אליהו הנביא יחדש את המסורת העתיקה, יגשר על פני הפער שבין הדורות וישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", טבעי הדבר, שבליל הסדר תבוטא ערגה זו ותובלט התשוקה להופעתו ולבשורותיו.

פתיחת הדלת בעת מזיגת הכוס החמישית משמשת - לדעת בעל "ספר המנהיג" - סימן הזמנה לאליהו הנביא, שיבוא ויבשר. וכדברי רש"ר הירש ("נחלת השר" עמ' 51): "הלילה שבו אתה עצמך חוגג את יום הולדתך ההסטורי ואת תחילת תפקידך הישראלי - לילה זה הועיד ה' במיוחד להקדשת בניך הקטנים, אלה הבנים, שבקידושם או חילולם, תלויה נצחיות עמך"... חג פסח הוא, אפוא, חג המשפחה, חג חינוך הבנים וחג העברת המסורת מדור האבות לדור הבנים. (מתוך הספר על המועדים)

פורסם ב"עת לחשוב", גליון ניסן תשס"ה
 

פרטים

נכתב על ידי הרב משה גרילק

בגיל שלוש מסע הרוח של אברהם אבינו. מסע מופלא שהובילו להכיר במציאותו של הבורא עולם.

מלחמתו נגד האלילות ומיתוסי ההבל, הייתה מלחמת יחיד נגד העולם כולו. מלחמה למען האמת שלא התחשבה כלל בסכנות המזומנות לו בדרך. כאן, בעצם מתחילה ההגדה.

הניסיון להבין את עוצמת השינוי שחל בעם ישראל, עקב גאולת מצרים, מחייב אותנו להביט אחורה אל השורשים, בעיקר אל האחד, היחיד והמיוחד. הוא אבי הגזע העברי – אברהם אבינו. וכדי שדמותו תזהיר לעינינו כזוהר הרקיע, פותחת ההגדה בניגוד – ב"גנות" כלשונם של חכמים. בימים שלפני... בתקופה, בה סגדו כל העמים לאלילים ולא הכירו בא-ל עליון, קונה שמים וארץ.

מי הוא אברהם? אדם, שרוחו בת חורין. אמיץ. נונקונפורמיסט, שלא נכנע למוסכמות, שקרא תיגר על דיקטטורת האימים של נמרוד. "האח הגדול" הזה שלט בלא מיצרים בנתיניו, גם ברוחם. כל האזרחים חייבים היו להאמין ולסגוד לאלילי הממסד: לשמש, לירח, לכוכבים ולשאר איתני הטבע, המפגינים את כוחם לעיני הבריות. אולם אברהם שאל שאלות: "התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן (רך שנים). והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה?היאך אפשר, שיהיה הגלגל הזה (היקום) נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסובב אותו, כי אי-אפשר שיסבב את עצמו." (רמב"ם הלכות עבודה זרה, פרק א'. דבריו שם מבוססים על מסורת חז"ל).

אברהם בז לסכנה שבהשמעת האמת למרות איומי המשטר והוא לבד עם מחשבות אלו – בתוך ההמון. בודד בהגותו. נקודת איכות קטנה בים הכמות: " ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים, בין עובדי כוכבים טיפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה." (שם)

בגיל שלוש לפי המובא במדרש, החל מסע הרוח של אברהם. מסע מחשבתי מפרך; מלא סבל וייסורים, עמוס שאלות ומאבקי נפש, שנמשך עד גיל ארבעים. אז, גובשה סופית השקפת עולמו, והוא הגיע אל האמונה באחד. רוחו הגדולה קלטה את המושג "אלוקים", הוא הבורא הנעלם, שאין בלתו, וכל הכוחות נובעים ממנו.

מבעד למסך הריבוי, הפירוד הפיצול של חברת בני דורו הצליח "לאחות את הקרעים", כלשון המדרש. עלה בידו ליצור תמונת עולם שלימה, שאיפשרה לו לשוב אל ההרמוניה והאחדות האלוקית, הטמונים ברבגוניות תבל, ואלו, הובילוהו כמסקנה אישית אל המוסר, מוסרו של אברהם. ואז הפגין אומץ לב: הוא בז לסכנה שבהשמעת האמת. הוא הופיע איתה ברבים. חרף איומי המשטר, השמיע דעתו בראש חצות. הציג את טענותיו, והביך בשאלותיו הנוקבות את עובדי האלילים המרובים.

הוא ניתץ מסורות ומיתוסים, שיצרו הדורות שקדמו לו, בהתרחקם ממסורתו של נח. נמרוד חש באתגר, שהציב אברהם בפני משטרו הרודני. ה"סירובניקים", שהלכו בעקבות אברהם, ערערו את היציבות הרוחנית של ממלכת אור כשדים. אברהם נידון למוות בשריפה. כידוע, ניצל בנס ונימלט אל חרן, בואכה ארץ כנען. זהו תמצית הסיפור.

אלו קורות חייו של הוגה אמיץ, הנכון למות על מזבח אמונתו. זוהי הביוגרפיה המכובדת של מייסד האמונה העברית.
זו הייתה תחילת הדרך אל האמונה הטהורה, שיציאת מצרים הוסיפה לה עוד פרק עלילה.

פרטים

נכתב על ידי מאמר אורח

זה למעלה משלשת אלפים ושלש מאות שנה שאנו חוגגים את הפסח, מאז יציאת מצרים עבר עם ישראל תלאות, חורבנות, רדיפות ונגישות, גירושים וכו' וכו' - דומה שאין אומה נוספת בעולם שצברה הגדרות וניסוחים של כאב ויגון כעם ישראל, וכל זה לא הפריע ולא מפריע לנו לשבת בליל הסדר בהסבה כבני מלכים.

כך היה בספרד בתקופת האינקוויזיציה הנוראה, ועד השואה בה היהודים מסרו נפשם כפשוטו כדי לזכות ולאכול מצה בליל הסדר במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה. והשאלה ניצבת בכל תוקפה. מה טעם להזכיר גאולה - ותהיה חשובה ככל שתהיה, כאשר יושבים במרתף בחרדה ואימה מפני שלוחי האינקוויזיציה הרצחניים, או להיות נרדף בערבות אוקריינה מפני גדודי הקוזקים ולהכריז: "עבדים היינו... ועתה בני חורין", ובפועל נרדפים ע"י גדודי המרצחים, ומושפלים ע"י השפלים שבאומות. זה טעון ביאור.

משל נמרץ שהובא ע"י חכמי הדורות מקרב את עניין ומלביש עליו עור וגידים: משל לאדם פשוט עני מרוד שזכה בירושה גדולה והעשיר באחת, אך גם בעושרו לא שכח את המטרה העיקרית. שכר לו העשיר החדש מורים שהשכילו אותו בדעת ובחכמה, בהליכות ונימוסין, הנהגות ודרכים נאותות. ויהי היום, והעשיר ירד מנכסיו. אמנם מנכסיו הגשמיים ירד, אבל נותר בנכסיו הרוחניים. חכמתו, דעתו והשכלתו והליכותיו נותרו על כנם. וכך הוא עם ישראל. רכשנו רב בצאתנו ממצרים - השראת שכינה, בנין המשכן, קבלת התורה, א"י. אמנם השראת השכינה נותרה עמנו. היעב"ץ כותב בסידורו כי נס קיומו של עם ישראל ממצרים. חכמת התורה, גדולי התורה וארזי הלבנון, כל זה נותר עמנו ועוד יותר מכך.

כאשר יושב יהודי מוקף צוררים צמאי דם מבקשי נפשו וגופו, מכריז הוא: "עבדים היינו ועתה בני חורין", אנו משוחררים ופטורים משפלות הגויים, מרצחנות האומות. מרוממים אנו מכל לשון. נישאים אנו על פני שחיתות העמים, מעין מה שענה האדמו"ר הגה"ק מצאנז זיע"א, שעבר את כל מאורעות השואה על כל תלאותיה וזוועותיה במקומות גרועים ביותר.

כך, בעדו ניצב במחנה המוות, וסביבו נופלים יום-יום מזי רעב אחרים, נרצחים ונטבחים בלא רחמים, שאל אותו אחד מאלה שהתרחקו מהאמונה: האם רבנו אומר גם עכשיו: "אתה בחרתנו"? לְמה בחרתנו? לרציחות ולנגישות כצאן לטבח? ענה לו האדמו"ר זצ"ל תשובה שיש בה הרבה התבוננות ועומק: דווקא עכשיו אני אומר "אתה בחרתנו" וביתר שאת, שכן אני שמח להיות מהנרצחים ולא מן הרוצחים.

כאמור לא רק תשובה יש כאן לשאלה אלא הוראת עיון פנימית. פן נוסף נשוא מאמרנו הוא שאלתו של רבי יהודה הלוי, ששאל את רבי יהודה אבן עזרא: מדוע אמר הקב"ה בדברה הראשונה: "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר "אנכי ה"א אשר בראתי שמים וארץ", שהוא עניין יותר גדול מיציאת מצרים. והתשובה, שענה ר"א אבן עזרא, מוצגת ע"י רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל בביאור הבהיר לתורה, כי מעלת יציאת מצרים עולה בערכת ובחשיבותה על בריאת העולם, שכן בריאת העולם היא עניין כללי ואינו מחייב, ואילו יציאת מצרים היא עניין פרטי, רצונו הפרטי, והתערבות נקודתית בנעשה בעולם.

התערבות פרטית זו, השגחה נפלאה ונוראה זו, שבאו לידי ביטוי ביציאת מצרים מחייבים את האדם בקיום מצוות, והרצון של הבורא יתברך, כפי שציוונו בתורתו הקדושה. והרחבת העניין המופלג והעיוני הזה יהיה כך: נחלקו רבותנו בפרק ראשון במסכת ר"ה. רבי אלעזר אומר: "בתשרי נברא העולם. רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם". ובפרק שלישי במסכת ר"ה הטיל ביניהם ובנותם פשרה, בתוס': אלו ואלו דברי אלוקים חיים, בתשרי עלה במחשבה לברא את העולם. כלומר, אין ביניהם מחלוקת. רבי אליעזר דיבר על הבריאה עצמה. וכבר ביארו הספרים הקדושים כי אין אצל הקב"ה שתי בחינות: בחינת המחשבה ובחינת המעשה, שכן הוא ודעתו חד הם כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות דעות, אך יש פה שני מושגים המשלימים זה את זה.

יש "בריאה בחינת תשרי" "במחשבה" שבו לא התגלה התערבות פעילה וגלויה כביכול של הקב"ה בעולמו, ורק האבות בעבודתם גילו את הקב"ה בעולם. ובחינה שניה היא " בריאה בחינת ניסן", לאמור, התערבות אקטיבית וגלויה של הבורא יתברך בהנהגת עולמו, עשרת המכות במצרים, יציאת מצרים, קריעת ים סוף וכו' כל הניסים הנלווים. רבי יהושע התייחס אל הבריאה רק ממתי שהחלה הנהגה גלויה ופרטית, אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים. זוהי הבריאה העיקרית. כאשר הקב"ה מנהיג ומנהל את עולמו באופן גלוי וברור, וזו בחינת יציאת מצרים.

ואכן קודם מתן תורה היה עולם שבו רק יחידים הכירו את מי שאמר והיה העולם. רוב רובה של האנושות נטה אחרי עבודה זרה. לא היתה התערבות והתגלות גלויה וידועה של הבורא יתברך. העולם נותר בבחינת בריאה. יחידים השכילו לחדור ולמצוא בתורה את הנהגת העולם של הבורא יתברך, כמפורש בתחילת הלכות ע"ז להרמב"ם, וברמב"ן בפירושו המונומנטלי לתורה בסוף פרשת בא.

הנהגה מיוחדת זו מחייבת אותנו. "למען תספר באזני בנך ובן בנך", ושתי בחינות לענין: א' - שלא תשאר התגלות זו רק לשעתה ורק לזמנה, אלא תלמד ותמסר מדור לדור, כדי להכיר ולדעת את אופני ההנהגה ודרכי ההשגחה. ובחינה נוספת היא "והיה כי ישאלך בנך מחר, בנך ישאל אותך עם "כלי המחר". יש מחר שהוא לאחר זמן, למדנו רש"י.

בעידן המחשבים והקומוניקציה הנרחבת, תדע לצקת את התורה שקבלת לכלים הנאותים "מחר", אבל שמור מכל משמר כי רק העטיפה החיצונית תתאים לרוח הזמן. המהות תוותר על מכונה. וזה נרמז ב"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". גם אם תמצא בעוד עשר ועשרים וארבעים דורות, ותעמוד חמש מאות או אלף שנה, אתה תראה את עצמך כאילו יצאת ממצרים, תשלב בין הכאילו אתה יוצא עכשיו ממצרים יחד עם הבכל דור ודור, בין המציאות הריאלית ובין מה שהיה ביציאת מצרים. התוכן והפנימיות ישארו כמו שהם בלא שום שינוי, ורק הלבוש יהיה חיצוני.

רעיון נוסף המונח כאן הוא מה שביארו הספרים הקדושים, כי לבד מבחינה של יציאת מצרים של הכלל, קיימת בחינה של יציאת מצרים פרטית לכל אחד, כלומר, יציאת מצרים אינה בשום אופן נושא של שחרור לאומי או מרד שהצליח, אלא יציאת בנ"י מארץ מצרים פירושה יציאה מהאלילות ומהשפלות של מצרים, הרי לבד ממה שהאומה בכללותה צריכה לצאת ממצרים ויצאה ממצרים, הרי גם בכל אדם יש את הבחינה של יציאת מצרים פרטית שלו.

להבנת הרחבתה ענין, נמסר בשם ר' צדוק הכהן מלובלין ע"ה, שכתב באחד מספריו, באור הפסוק "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה", דהיינו האדם קורא לקב"ה מן המיצר הוא הצמצום, אחר שנדמה לו לאדם כי אפשרויות ההצלה שלו הם אלו ואלו, המוכרים לו מתוך העולם שהוא בחינת מיצר מלשון מוגבל, מתוחם, ואז פונה הוא אל הקב"ה, ומבקש עזרתו יתברך, אבל תשובת הקב"ה באה דווקא מהמרחב, מהאין סוף, בלא מיצר וצמצום, לא ביחס שהוא ביקש כלל.

מצרים מלשון מיצר, צמצום והגבלה, שהם המאפיינים של חיי העוה"ז עפ"י נתוניו המוכרים. על האדם לצאת מהגבלה זו, להשתחרר מהגבולות, להסיט הגדרות ממנו ואילך. מצוות רבות קשורות ומחוברות מצרים, כיון שרק היציאה מן ההגבלה היא זו שתחייב את המעלה והרוממות, ואף מצות ציצית מחוברת ליציאת מצאים, "אנני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ושאר מצוות והמה רבות. לאמור, עניין יציאת מצרים, יציאה מן המייצר, איננו רק ברעיון, אלא מצוות רבות מעשיות נגזרות הימנה, ואף זה מהחידוש הגדול תורת ישראל שקבלנו במעמד הראשוני לקיים מצוות מעשיות הנגזרות ומחויבות מהעיון האלוקי הפנימי.

גם בנושא מרכזי בו התחבטו גדולי חכמי האומות אם העולם קדמון או מחודש, והילכו סביב העניין כעורים באפילה, הנה בעם ישראל כל ילד לומד בשחר ילדותו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואין זה רק ידיעה בעלמא, אלא הידיעה היסודית הזו כי ששת ימים עשה וכו' מחוברת לל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם, והמחלל שבת בעדים ובהתראה היה חייב מיתת בי"ד בפועל.

ידיעה זו שנעלמה מגדולי מעיניי האומות מודגשת ומושמעת בכל בית יהודי השומר על המסורת. בכל שבוע מכריז אבי המשפחה באזני בני משפחתו המתקבצים לשולחן השבת: "זיכרון למעשה בראשית... תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים". ושני זיכרונות כאן - מעשה בראשית ויציאת מצרים.

מדוע אנו מזכירים גם יציאת מצרים בשבת, יום הנוגע כולו למעשה בראשית? ועל פי מה שהבאנו לעיל על שתי בחינות בבריאה: המחשבה - בריאה בבחינת מחשבה, המעשה - בריאה בבחינת המעשה ההשגחה הפרטית שהתחדשה בנסי יציאת מצרים, שניהם מועברים וקשורים למהות הבריאה. מהות האמונה של עם ישראל אחר יציאת מצרים ומתן תורה הוא שנאמין שהבורא ברא שמים ברצונו, וחידש שמים וארץ וכל אשר בהם, ובעיקר כי הוא משגיח על כל הקורות ברצון פרטי, והוא אדון כל התולדות הארועים וההתרחשויות על כל הסתעפותם ופיתוליהם.

יתירה מזו, למדנו מתורתו של הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל שהורה בספרו היסודי "נפש החיים" כי הקב"ה לא רק ברא שמים וארץ ברצון פרטי, אלא שהוא מקיימו בכל רגע, ומהוה אותו בכל עת, ואם יהיה רגע אחד שינטוש את העולם, הכל חוזר לתוהו ובוהו, בניגוד לפעילות האדם, כי הבנאי שבנה בנין, הבנין ממשיך לעמוד בלא קשר לבונה אותו, וכן הוא בכל בעלי המלאכה. לא כן הבריאה. הבורא יתברך הוא מהווה את הכל בכל רגע בלי הפסקה כלל.

בשבתנו על ידי שולחן הסדר בליל הסדר, נבאר לעצמנו, ונקבע בנפשנו ובנפש ילדינו את היסודות הללו. הצו האלוקי של "והגדת לבנך ביום ההוא... והיה כי ישאלך בנך מחר", לחכם ולהפך מן החכם ולתם ולשאינו יודע לשאול". יש לכולם את תשובתם וביאורם לאורך לרוחב ולעומק בכל ההקף אף מעבר לאופק "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

קובץ לימוד מתוך הספר הנפלא שערי הלכה.

עד מתי מותר לאכול חמץ? עד מתי מותר לשרוף את החמץ? איך מכינים את המרור? מה הם המרכיבים של החרוסת? האם מותר ללכת לעבודה בערב פסח?

 

לחץ כאן למעבר לספר

פרטים

נכתב על ידי מאמר אורח

במוצאי חג ראשון של הפסח מתחילה מצוה חדשה – ספירת העומר. סופרים חמישים יום עד חג השבועות. מקור המצוה: "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות" וגו'. זו היתה המוסרת ביד חכמי ישראל האמונים על התורה שבעל פה, אשר הורתה כי משמעות המילה "שבת" כאן אינה שבת בראשית, כלומר לאחר ששה ימים, אלא יום החג הראשון של הפסח נקרא כאן "שבת". מנגד טענו הצדוקים: פסוק ככתבו, כלומר, גם הם קיימו את הספירה, אך תמיד החלו במוצאי שבת, כי "שבת" משמעות "שבת בראשית".

מחלוקת זו מלמדת בעצם על שתי התפיסות. חכמי ישראל מקובלים היו שיש כאן רמז לדבר עמוק ויסודי אשר הוא מאבות הבנין של היהדות, לאמר – יציאת מצרים נועדה כולה להביאנו לקבלת תורה למרגלות הר-סיני, ולא לשחרור גופני לאומי בלבד.

המטרה לשמה נוצר כל מהלך ההיסטוריה לאורך מאות שנים החל בברית בין הבתרים, בה נאמר לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהא זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" וכו'. כלומר, לא היה כאן צירוף מקרים מצער שהוביל את יעקב ובניו למצרים - רעב קשה ופרנסה רק שם, אלא זה היה המנוף שהוליך אותם, לפי תוכנית אלוקית מוכנה המתבצעת בתוך מארג הטבע הזורם.

על כן היציאה היתה כעין הכנה לקראת קבלת עול תורה ומלכות שמים בסיני. קודם לכן היו בשברון לב ובאפיסת כוחות גוף ונפש. רק לאחר ביטון כל עצמיותם עד דק כלפי בני אדם, יכולים הם לקבל עולו של הבורא. אם לא היו עוברים את המהלך הזה לא יכולים היו לקבל תורה ועולה.

כך דברי המדרש על הפסוק: " וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו – בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות י"ח, כ"ז ; י"ט, א'). המדרש מבחין כי יש קשר בין שליחתו של יתרו אל ארצו ומשפחתו לבין לקבל את התורה, ועל כן נשלח אחר כבוד לביתו, ורק בני ישראל קבלוה. והרי הדבר טעון הסבר, שהרי סביב יתרו היתה התרגשות רבה. משה, אהרן וכל זקני ישראל מקבלים פניו, יושבים עמו לאכול לחם. הוא מייעץ למשה כיצד להנהיג את העם. פרשה שלימה נקראת על שמו, ולפתע, כל זה נשכח, ובעמדם לפני הרגע הגדול של קבלת התורה, הם שולחים את יתרו. מדוע? מה מונח כאן? אומר המדרש? אמר הקב"ה: "בני נשתעבדו בתבן ובטיט. הם יכולים לקבל את התורה. יתרו שישב בביתו בשלוה אינו ראוי לקבל תורה" (ילקוט שמעוני פרשת יתרו).

באור הדברים: אכן כן, יתרו השיג בדעתו ובהבנתו את גדולת הבורא, ומכח שכלו והכרתו בא אל המדבר אל משה חתנו מתוך כווננה להתגייר, ואחר כך משראה ונתכנע, הלך לגייר את ילדיו. אבל אצל יתרו היה כל המהלך שכלי אינטלקטואלי, וכאן טמונה הסכנה, שכן השכל והדעת הינם אנושיים, והתורה היא על-אנושית.

כדי שאדם יקיים את מצוותיה, הוא חייב לבטל את דעתו בפניה. בני ישראל שנשתעבדו במצרים הגיעו שם למצב של ביטול דעתם בצורה הקיצונית ביותר, עד אשר כעין הגרעין אשר צמיחתו תחל רק ברקבונו, יכלו הם לקבל עול התורה. אך יתרו שלא עבר את תהליך השבירה הזה, לא יוכל לבטל את דעתו בפני תורה ומצוותיה, על כן לא היה נוכח בקבלתה.

הרי אנו יודעים כי כך נאמר למשה: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג', י"ב) כלומר, היציאה הינה הכנה לקראת הרגע הגדול ונכסף של קבלת תורה אלוקית. הצדוקים לעומת זאת, לא קשרו זאת ליציאה כלל. שבת בראשית אין לה כאן משמעות שונה משבת קודמת וזו שלפניה. לא החידוש של היציאה ומטרתה, אלא עשיה רגילה כבכל שבת ושבת, וכך ניטלה יחודה ועוצמתה.

למרות שהדבר נראה לנו שולי וזניח – ממתי לספור, שהרי העיקר לספור חמישים יום, למדנו מתוך המשניות שחז"ל ראו צורך לעשות פעולות בפרהסיה ובנחרצות כדי לקבוע בלב העם את הדבר,, ואף התירו לקצור את העומר ( המנחה שהיתה מוקרבת בתחילת הספירה) בשבת, והכל להחדיר ללבות את הידיעה כי כל מהותו של החג אינה חירות פיזית וגשמית, הסרת עול הנוגש ושוט השוטר המצרי, אלא הכנה לקבלת עול מלכות שמים, והתייצבות למרגלות הר סיני לקבל תורה ומצוות. לשליחות זו נועד העם בין העמים כנאמר: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו (ישעיהו מ"ג)

פרטים

נכתב על ידי אבי קלנר

בהתבוננות בעין בלתי בוחנת בתהליך היציאה ממצרים, נראה לכאורה שברגע שבורא העולם החליט שכעת זמן היציאה לחופש, נשלח משה להזהיר את פרעה שישלח את העם ואם לא יסכים הרי שמצרים תחטוף מכות כואבות. פרעה לא מסכים ומכת דם מתחילה, פרעה מבקש ממשה להתפלל כדי להסיר את המכה, מתחרט, מכת צפרדע מתחילה. וכך נמשך הריטואל הקבוע של הסכמה לשלחם, חרטה, עוד מכה, עד השבירה הסופית במכת בכורות, מכה שהביאה למפנה ולשילוח העם ממצרים.
 

אולם כשנתבונן בפסוקים בתחילת פרשת בא (י', א'-ב') "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך, את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'". נבחין במספר נקודות הדורשות הבהרה: א. האם זה הוגן להכביד את לבו של פרעה כדי שימאן לשלחם, ובתמורה יחטפו מצרים עוד ועוד מכות ? ב. מדוע המכות אינם מוגדרים כ"מכות" אלא כ"אותות" ? ג. מדוע נאמר "התעללתי" במצרים, הרי המכות הם עונש לגיטימי על המשך השעבוד ואי הסכמה לשילוח עם ישראל לחופשי ? 

מבט קצר בפירושו של רש"י [רבי שלמה יצחקי] למושג "התעללתי" - "שחקתי". התעללות פירושו משחק (לפני המכה המכריעה יש התעללויות -משחקים). 

למדים אנו שתהליך עשרת המכות לא היה מבצע מתגלגל שנגזר מכורח המציאות בשטח, אלא מבצע מתוכנן היטב מראש לפרטי פרטים לכל חלק במבצע המורכב היה זמן מוגדר של התחלה וסוף, מידת השפעה, סיבה ותכלית, מראש הוגדרו פרטי החלקים בתיאום מופלא זה אחר זה כדי להשיג את כל יעדי המבצע. משום כך מן ההכרח להכביד את לב פרעה כדי שלא ישבר מחמת לחץ האזרחים שמאסו במכות ויסכים לשחרר את עם ישראל, הסכמה שתעצור את המבצע ללא השגת כלל היעדים. משום כך בהגדרות יעדי המבצע, המכות אינם מוגדרות כמכות גרידא, אלא "אותות" שפירושו סימנים שכולם יראו. 

לגופו של עניין הכבדת הלב והגינות העניין, נעיין בפסוקים ונשים לב שבכל חמשת המכות הראשונות לא הכביד בורא העולם את לב פרעה, אלא הוא מעצמו הכביד את לבו מחמת רשעו, ורק לאחר שקיבל צ'אנס חמש פעמים הכביד בורא העולם את לבו של פרעה כדי לאזן שפרעה הרשע לא ישבר תחת הלחץ הכבד וינהג כנטיית לבו הרעה לא לשלח את עם ישראל. 

בברית בין הבתרים הבטיח בורא העולם לאברהם שהיה ללא ילדים, שזרעו יהיה לעם הנבחר שיקבלו את המשימה המיוחדת ללמוד ולקיים את התורה והמצוות, להיות אור לגויים ולהתיישב בארץ ישראל. בזמן שקודם לקבלת התורה צריך העם המתגבש לעבור תהליך למידה עוצמתי שיישאר חקוק בעצמותו לנצח, לכן הוצרכו העם להשתעבד למצרים ולאחר מכן לחזות יחד עם כל עמי העולם בתהליך עשרת המכות השחרור וקריעת ים סוף, וכך להגיע למעמד קבלת התורה מוכנים ובשלים, עוד סדרה קטנה של התנסויות במדבר וכניסה לארץ ישראל. 

המפתח להבנת פרטי המבצע וסדר המכות, נמצאים בדבריו של רבי יהודה המובאים בהגדה של פסח "רבי יהודה היה נותן בהם (בעשרת המכות) סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב. אין כוונת רבי יהודה לסימנים גרידא שיסייעו לזכירת רצף עשרת המכות, אלא ביאור וחלוקת המכות לשלושה קטגוריות שונות. 

מבצע האמונה 
מבצע: בורא העולם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. 

סיבת המבצע: ישנם בעולם עובדי אלילים וכופרים שונים (כעת ולאורך ההיסטוריה), ישנם אתאיסטים הטוענים שהעולם נוצר מעצמו והנגלה לעיננו הוא תהליך מקרי של אבולוציה. ישנם הטוענים שאמנם כח עליון ברא את העולם (...גם המאמר הנכתב לא נוצר מעצמו אלא נכתב ע"י מישהו, יקשה עלינו מאוד למצוא טיפש שיטען שעכבר טייל וקפץ ע"ג מקשי המחשב וכך נוצר המאמר) אולם בורא העולם משאיר את העולם לפעול לפי חוקי הפיזיקה שהוא תיכנת לא התערבות מצדו. ישנם הטוענים שאמנם כח עליון ברא את העולם ואמנם הוא משגיח ומתערב בכל פרט, אולם הוא איננו בלעדי אלא נעזר בכוחות נוספים עצמאיים. 

מטרת המבצע: להוכיח לעם ישראל ולשאר עמי העולם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם וממשיך להפעיל ולהשגיח על כל פרט, והכל באופן בלעדי ללא שום כוחות נוספים עצמאיים. 

מקום המבצע: ארץ מצרים, המעצמה העולמית העומדת בחזית העולם בהיקף הנכסים הטכנולוגייה הקידמה והיכולת (כולל ידע מעשי ומוכח בכישוף ואסטרולוגייה). 

זמן המבצע: קרוב לשנה, כששיאו מתרחש בקריעת ים סוף בכ"א ניסן ב'תמ"ח 2448 שנים לבריאת העולם (1312 שנה לפנה"ס). 

תהליך המבצע: 
שלב א' דצ"ך - הוכחה שיש בורא לעולם, המסר שהועבר אל פרעה "בזאת תדע כי אני ה'". 

אזהרה לפרעה באופן אישי [השכם בבוקר בשפת היאור], מכת דם [כל נוזל הפך לדם אמיתי ולכן מתו כל הדגים, האפשרות היחידה לשתות מים היא לקנות מהיהודים בכסף מלא] פרעה מבקש מהחרטומים להפוך מים לדם וכשהדבר נעשה (לא דם אלא מים בצבע אדום) הוא מקשה את לבו וממאן לשלח את העם. 

אזהרה לפרעה באופן פומבי [בצהרים בארמון], מכת צפרדע [בכל מקום אפשרי כולל בתנורים המוסקים], החרטומים מייצרים צפרדע, פרעה מבקש ממשה ואהרון להתפלל לה' שיסיר את הצפרדעים, הצפרדעים מתים ומסריחים, פרעה מקשה את לבו וממאן לשלח את העם. 

ללא אזהרה, מכת כינים [גוף האדם והבהמות וכל עפר הארץ], החרטומים אינם מצליחים לייצר כינים ומכריזים "אצבע אלוקים היא", פרעה מקשה את לבו וממאן לשלח את העם. 

המטרה הושגה, כולם יודעים שיש בורא לעולם [אצבע אלוקים היא]. 

שלב ב' עד"ש - הוכחה שבורא העולם מפעיל ומשגיח על כלל העולם, המסר שהועבר אל פרעה "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ".

אזהרה לפרעה באופן אישי [השכם בבוקר בשפת היאור] בתוספת ידיעה על הפלאה-הפרשה בין האזורים המצרים המותקפים לבין אזור מגורי היהודים , מכת ערוב [חיות טרף שונות כולל סילונית בעלת זרועות ארוכות החודרת לבית דרך החלונות והגגות], פרעה מבקש ממשה ואהרון להתפלל לה' שיסיר את הערוב, הערוב נעלם [גם החיות שניצודו ועורם הופשט נעלמו], פרעה מקשה את לבו וממאן לשלח את העם. 

אזהרה לפרעה באופן פומבי [בצהריים בארמון] בתוספת ידיעה על הפלאה-הפרשה בין מקנה המצרים למקנה ישראל וגם במקנה המצרים יפגעו רק הבהמות שבשדה, מכת דבר [מוות של כל הבהמות שלא הוכנסו לבתים], פרעה מקשה את לבו וממאן לשלח את העם. 

ללא אזהרה, מכת שחין [פצעים מוגלתיים באדם ובבהמה] תהליך המכה נעשה לעיני פרעה ועבדיו ע"י משה שלא חשש להדבקות ב"מחלה", ה' מקשה את לבו של פרעה שממאן לשלח את העם. 

המטרה הושגה, כולם יודעים שבורא העולם משגיח ומפעיל הכל כרצונו [הפלאה וחלוקה טריטוריאלית ואישית בין המצרים לבני ישראל]. 

שלב ג' בא"חב - הוכחה שבורא העולם מפעיל ומשגיח על כלל העולם בבלעדיות ללא שום כוחות נוספים עצמאיים, המסר שהועבר אל פרעה "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". 

אזהרה לפרעה באופן אישי [השכם בבוקר בשפת היאור] בתוספת המלצה להודיע לציבור להסתתר עם בהמותיהם בבתים המוגנים, מכת ברד [גבישי קרח שבתוכם אש, הקרח שובר והאש שורפת], פרעה מבקש ממשה ואהרון להתפלל לה' שיעצור את הברד, פרעה מקשה את לבו וממאן לשלח את העם. 

אזהרה לפרעה באופן פומבי [בצהריים בארמון] עבדי פרעה מתקוממים ומפצירים בפרעה להסכים לאפשר לעם לצאת לזבוח לה', מכת ארבה [הארבה נישא ע"י רוח מזרחית עוצמתית], פרעה מבקש ממשה ואהרון להתפלל לה' שיסיר את הארבה, הארבה נישא ע"י רוח מערבית עוצמתית ונעלם [גם הארבה שנמלחו והוחזקו בחביות נעלמו], ה' מקשה את לבו של פרעה שממאן לשלח את העם. 

ללא אזהרה, מכת חושך [שלושה ימים חוסר ראייה ועוד שלושה ימים של חוסר ראייה ואפשרות תזוזה], פרעה קורא למשה ואהרון, ה' מקשה את לבו של פרעה שממאן לשלח את העם. 

המטרה הושגה, כולם יודעים שבורא העולם שמשגיח על העולם משתמש בחוקי הטבע שהוא ייצר כרצונו [שילוב אש ומים, רוח ניגודית עוצמתית, חושך באמצע היום]. 

אזהרה לפרעה באופן פומבי [הבכורות מתחילים במרידה ותוקפים את ארמון פרעה כדי להכריחו לשלח את העם], מכת בכורות [בכור מאב לכל אשה או הגדול בבית, להרבה נשים ישנם ילדים מגברים שונים...], מצרים ממהרים לשלח את עם ישראל. 

קריעת ים סוף...

"אז ישיר משה ובני ישראל..." ואנו לאורך כל ההיסטוריה רצופת התלאות, לא הפסקנו ולא נפסיק לשיר, כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

 

 

פרטים

נכתב על ידי אליעזר אייזיקוביץ

מהם ענני הכבוד?

עשרת המכות שהקב"ה הוריד על ארץ מצרים לא נועדו רק להעניש את המצרים. הייתה להם גם כוונה חינוכית. המכות הוכיחו את אפסותם של אלילי מצרים, הרסו את התשתית הכלכלית של האומה המצרית וערערו את ביטחונם העצמי. באמצעות המכות הללו הוכיח הקב"ה את שליטתו המוחלטת בכל כוחות הטבע ונתן תשובה מוחצת לקריאת התגר של פרעה "מיהו ה' כי אשמע בקולו?".

פרטים

נכתב על ידי מערכת האתר

 

קובץ לימוד מתוך הספר הנפלא שערי הלכה.

 

נושאים לדוגמא: שבת הגדול, הגעלת כלים, בדיקת חמץ, מי שלא נמצא בביתו בליל בדיקת חמץ, קמחא דפסחא, בדיקת חמץ במכוניות ומשרדים, מהי מכירת חמץ, מי שלא בדק חמץ ועוד.

 

לחץ כאן למעבר לספר,

למעבר לספר בתצוגת דפדוף, לחץ כאן

לחוברת חג הפסח בהלכה ובאגדה, לחץ כאן

 

 

 

.