ממצרים ביסורים | הרב משה גרילק

ישות ישראלית

ספר בראשית מסתיים בהיאחזות והשתרשות במצרים של המשלחת העברית הגדולה (שבעים נפש) אשר באה מכנען. ספר שמות מספר בתחילתו את קורות צאצאי היורדים הראשונים לארץ הנילוס. זהו סיפורו של "המהפך". אלו תולדות הנפילה מרום הכבוד והפסגה בימי שלוט יוסף, אל תהום שעבודו הקשה של פרעה כפוי הטובה - פרעה "אשר לא ידע את יוסף" (שמות א, ח).

 

ועם זאת, למרות התלאה והענות, סיפורו של העם העברי מתחיל ברגע זה. כי ספר בראשית הוא ספרם של היחידים, של האבות, הנפילים ענקי הרוח, מבססי אמונת הייחוד הסובלים למענה. ספר "שמות" הוא סיפורו של העם, של מסכת ייסוריו, נפלאות גדולתו ונפתולי התפתחותו במדבר.

 

כי העם, בצורה פרדוקסלית, התפתח דווקא מתוך שפל הצער והייסורים. כאן במצרים התגבשה לראשונה "הישות הישראלית" המיוחדת. בה קם העם היהודי ובה החל עיצוב דמותו הרוחנית. כלומר במצרים זכה להגדרה הראשונה של "ההגדרה העצמית" שלו.

 

במצרים ולא  בכנען.

 

כי לו נשאר בכנען אולי היה זוכה לאוטונומיה עראית כלשהי. אך לא להמשך פעלם הרוחני המיוחד של האבות. הקרבה והזהות אל עמי הארץ היו מטשטשים ברבות הימים את הייחוד האברהמי. ההתבוללות ואבדן המטרה הלאומית היו בלתי נמנעות. שכן התחושה של ישיבה בוטחת על קרקע המולדת היתה מרופפת את חישוקי הייעוד. ובשורת האבות היתה נמוגה בעשן הקטורת של פסילי כנען. 

 

ועל כן הוריד אותם המוריד לחיות תקופת מעבר (אמנם ארוכה, אמנם כואבת) בארץ הניגוד המוחלט לבית אברהם. ניגוד בתרבות, ניגוד בתפיסות עולם, ניגוד באורחות חיים. עם כל רצונם הכן להתבולל ולהטמע לא היה עולה הדבר בידם. כאן נפגשו המים והאש.

 

ובאה תוספת השעבוד עם מנה הגונה ואיומה של ייסורים מצרפים ובנתה את הזהות העברית של העבד המדוכא, והכשירה אותו להיות עם מיוחד עלי אדמות, בבוא יום גאולתו.

 

תרומת הייסורים

כבדים היו יסורי מצרים, זו הגלות הראשונה בסדרת גלויות ישראל. קשים ונוראים היו, כמובא בתמצית בפסוקי הפרשה (שמות א ח-יד) ובמדרשי חכמים בהרחבה. עד כי מובנת מאליה התלבטות פרשני כל הדורות מסביב לשאלה הנוקבת: למה יסורים? מדוע גלות כה קשה וכה אכזרית? מדוע כך ולא אחרת?

 

אולם מעבר לטעמים לסיבות ולאילוצים שבדבריהם על יסורים אלו וגלות זו, הרי הם תרמו משהו לאופיו ושל העם המתגבש והולך. לפחות לגבי תוצאה חינוכית אחת אפשר לומר שלא היתה מושגת בלעדיהם.

 

כוונתנו, לקביעת היחס הנכון כלפי העבד והגר, ומכאן לגבי כל קבוצות המיעוט החלשות בחברה, חסרות המגן בדרך כלל והנתונות משום כך למרמס "החוק". הרוב החזק בכל מדינות העולם אז, היו אזניו אטומות לזעקת המיעוט החלש ולא רק במצרים. זה פשוט לא נתפס בהגיון, שמגיע להם זכויות. ולא רק בימי יציאת מצרים, אף אלפי שנים לאחר מכן הדברים כלל לא היו ברורים, גם לא ביוון היפה הנאורה והפילוסופית. גם בה לא היה לעבד מעמד של אדם, שלא לדבר על רומא למרות חוקיה המרשימים.

 

והנה, תוך שחיה מול זרם הדעות המקובל בעולם מזהירה אותנו התורה ומעמידה על החובה לנהוג כראוי בעבד ובגר, כאשר הנימוק לחובה זו הוא הזכרון של החוויה הלאומית הקשה והמשותפת במצרים.

 

כמו למשל:

"וגר לא תונה ... כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב ב).

"וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג, ט).

כך גם לגבי שמחת החג:

"ושמחת לפני ה' אתה ובנך ... ועבדך ואמתך .. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים טז, יב).

או בחובת מנוחת השבת:

"למען ינוח עבדך ואמתך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (שמות כה יד,טו).

וכדוגמא אחרונה את חובת ההענקה (פיצויים) לעבד המשתחרר:

"הענק תעניק לו ... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' ... על כן אנכי מצוך את הדבר הזה" (שמות כט יד-טו).

 

כלומר, הדרישה לא נבעה מתוך נימוקים הומניים של למשל "כל בני האדם שווים", זכויות היסוד של הפרט ועוד, אלו לא היו משכנעים באוירה התרבותית של אותם הימים. אך הזכרון הלאומי על סבלנו אנו ("ואתם ידעתם את נפש הגר") היא אולי תועיל לנו שננהג אחרת, כאשר נגיע לשלטון בארץ המובטחת.

 

ואם כיום, בימינו, מקובלים לפחות בתאוריה נוסחאות היסוד של זכויות כל פרט, הבה נודה לחווית גלות מצרים, ש"העניק" לנו הדור הראשון בייסוריו.

 

הסוד שדלף

פתאום נגלה למשה הסוד.

 

הוא שגדל בבית פרעה, אשר נהנה מתפנוקי השלטון והחברה המצרית, שהיה רחוק בתחילה מנאקת אחייו המשועבדים החל לחוש במצוקה למראה הייסורים, והרבה לחשוב ולחפש מדוע נגזר עליהם לסבול, מדוע עד כדי כך.

 

ואז, כאשר החל לצעוד לקראתם, כאשר חיפש מגע קרוב עמם, כבר ביום השני להמצאותו ביניהם - הבין הכל.

 

ביום הראשון, כידוע, הגן על עברי מוכה והרג את המצרי הנוגש שמות ב, יב).

 

ביום השני כאשר ניסה להפריד בין שני עברים נצים היתה תגובת הרשע המכה אחיו: "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" (שמות ב יד).

ואז אמר משה: אכן נודע הדבר. 

 

הסוד דלף החוצה, זאת ועוד, "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל אומות העולם להיות נרדים בעבודת פרך רואה אני שהם ראויים לכך. (רש"י)

כלומר, במקום שמגלים אדישות נכנעת כלפי הנגישות מבחוץ (הלא איש לא עזר לו כאשר הכה המצרי את העברי) ולעומת זאת אוכלת המחלוקת בתוך המחנה, כאשר מדליפים במכוון כדי להזיק, כפי שעשו עם סודו, הרי אין לצפות שהעם יזכה לגורל טוב יותר.

 

משה הנמלט למדין מפחד חרב פרעה, הבין את מה שניסחו חכמים לאחר דורות, "כל זמן שיש שלום בתוך ישראל, אין אומה ולשון יכולים לשלוט בהם". (מדרש)

 

משה הבין, אנו, לא תמיד.

 

 
 

מאמר זה פורסם במדור "דע את יהדותך", מעריב, 1977

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן