ותתצב אחותו מרחוק, לדעה מה יעשה לו [שמות ב].
והעם לא נסע עד האסף מרים [במדבר יב].
מה בין חסד לבין נשיאה בעול? משיב הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי': חסד הוא המעשה, 'נשיאה בעול' היא ההזדהות עם הצרכים.
'חסד' הוא המעשה.
'נשיאה בעול' היא הדאגה, איך, כיצד ובאלו אמצעים, לבצע את החסד.
'חסד' היא נתינה, עזרה, הצלה.
'נשיאה בעול', היא הסבל, או להבדיל השמחה, עצמם.
מה העניין שיש ב'ותתצב אחותו למרחוק לדעת מה יעשה לו', לשם מה נשארה על עמדה? מה זה יועיל?
נשיאה בעול!
הנשיאה בעול, אינה מותנית במעשים כל שהם דווקא. הנשיאה בעול היא מצב מציאותי.
מרים, חשה עצמה יחד עם משה בתיבה... מרים, פשוט אינה מסוגלת לזוז ממקומה.
הגלים מטלטלים לא רק את משה בתיבה, הם מטלטלים את מרים יחד עמו.
ומה העניין שיש ב'והעם לא נסע עד האסף מרים', ובחז"ל: "מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר ותתצב אחותו מרחוק, לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים, שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים" [סוטה ט].
כלום רק אקט של כבוד?
לא. זוהי הזדהות, זוהי נשיאה בעול!
העם פשוט אינו מסוגל לזוז ממקומו ללא מרים.
העם דואג, העם דואב, העם כולו מרגיש עצמו מחוץ למחנה יחד עם מרים.
העם לא זז ממקומו.
נשיאה בעול, תחת נשיאה בעול.
ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וגו' [שמות ב].
נתך עיניו וליבו להיות מיצר עליהם [רש"י].
מה זה נתן עיניו וליבו?
נשיאה בעול.
לא רק עזרה, לא רק נתינת כתף תחת הלבינה המכבידה, המעיקה על כתפם של אחיו, לא רק עזרה, לא רק חסד, לא רק הצלת נפשות.
גם בעודם, כשלעצמם תחת הלבנים המכבידות, כבר אז משה היה עמהם.
לא לעזרה, לסבל.
נתן עיניו וליבו, למה? ולמי?
זו היא הנשיאה בעול.
גם עצם נתינת הכתף בפועל ממש, יותר משיש בה עזרה פיזית, יש בה נשיאה בעול.
משה היה בתוך עורם, והמשא עליו...