וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אכל (שמות ג, ב)

 

בפשוטו ניתן להבין את המשמעות הסמלית של הסנה הבוער באש, שכשם שהסנה לא נשרף באש, כך עם ישראל לא יכלה לעולם, על אף העינויים וההריגות שילוו אותו במשך כל תולדותיו א. ולם, הרי נאמר כאן: "בלבת אש מתוך הסנה", משמע שהאש היתה בתוך הסנה בלבד, ולא הקיפה את הסנה עצמו. לכן נראה שאש זו היתה ביטוי למשהו שונה לחלוטין.

 

כל ירידה של השכינה הקדושה, כל התגלות אלהית עלי אדמות, מתבטאת בתופעה של אש. "והר סיני עשן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש". גם התורה נקראת "דת-אש". מדוע? מפני שהתורה היא התגלמות של ההשפעה האלהית. מי שעוסק בתורה, מחיה, מחמם ומזקק את גופו ואת נשמתו מכח אותה האש הגלומה בתורה. וגם כאן, במראה הסנה, היתה האש ביטוי של השראת השכינה. -אבל מדוע בסנה?

 

כאשר מזכירים את המושג של "השראת השכינה", חושבים אנו על בית המקדש, על הקרבת הקרבנות, על הכהן הגדול בבית קודש הקדשים, ובמושגים שלנו: ליל כל נדרי; בית מדרש; צדיקי הדור. אלה הם המקומות, שבהם מצפים אנו לראות ולהרגיש את השראת השכינה. אבל מה עם עולמו הקטן והפשוט של סתם יהודי? נדמה לנו, שהוא רחוק מאד מהשראת השכינה! ומה עם יהודי, שנמצא בשפל המדרגה? הנאנק תחת עול הצורר, שאין לו את הפנאי ולא את כוחות הנפש, לעבוד את ה' כראוי? האם שייך בכלל לדבר על השראת השכינה במצבים כאלה?

 

זאת מלמד אותנו הסנה... הסנה אין בו דבר, מלבד קוצים. אין בו תועלת, מלבד השימוש כחומר לשריפה. ובכל זאת, גם עליו, ודוקא עליו, נתגלתה השכינה למשה רבנו. משה רבנו נשלח לעם ישראל, כשהוא במצב של שפל שאין כמוהו, הן במובן הרוחני והן במובן הגשמי. עם כזה, עלול להגיב ביאוש ואפילו בלגלוג לשמע המלים: "פקד פקדתי אתכם..." הם עלולים לומר: וכי איזה קשר יכול להיות בינינו לבין הקב"ה...

 

ולא כן הוא! כל יהודי, בכל מצב, באותו רגע שהוא פותח את לבו ורוצה להתקרב לה', יכול לזכות להשראת השכינה. והמדרש מבטא זאת במילים ספורות: "והסנה איננו אוכל - אין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה!" 

 

ע"פ רש"ר הירש זצ"ל