ויאמר מלך מצרים לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ...
דוד המלך (במזמור נה ) מתאר זאת כך: "אריד בשיחי ואהימה, מקול אויב, מפני עקת רשע" כשהרשע רוצה להכניס אותי בלחץ (עקה) באיזה דרך הוא בוחר? "כי ימיטו עלי און" הם טופלים עלי אשמה של און, מפרסמים עלי שאני גנב, שמעלתי, שהפרתי אמונים. "ובאף ישטמוני" - זה נותן להם את הרקע, את ההצדקה להשניא אותי, לעשות בי ככל העולה על רוחם. "לבי יחיל בקרבי, ואימות מות נפלו עלי" - גנב מן השורה, אחרי שהוא נתפס בקלקלתו, מה יש לו לפחד? הוא יודע מה מצפה לו, איזה עונש הוא עלול לקבל, ועליו להשלים עם זה. איזה "פחד מות" נופל עליו? אבל אני, כשמעלילים עלי שונאי שאני "גנב" הרי ברור שהמטרה היא עצם ההשמצה, הם רוצים להפקיר את דמי, כדי להצדיק את מה שחושבים לעשות בי באמת, ומזה אכן יש מה לפחד...
בשיטה זו השתמש פרעה מלך מצרים. "רב ועצום ממנו!" במילים אלה הוא הפחיד את עמו. היהודי הוא עשיר, הוא שולט על החיים הכלכליים, הוא מושך בחוטים... ומהיכן הוא לקח את העשירות הזו? "ממנו!" היהודים ניצלו אותנו, את המצרים התמימים, הם מצצו את לשד דמנו, התעשרו על חשבוננו, הם פרזיטים!
יחד עם זה, השתמש בנימוק נוסף: "ונוסף גם הוא על שונאינו". הם שונאים את המדינה!! אם מצרי מן השורה, פטריוט הנאמן למלוכה "סוחב" איזה פרוטות מן הצד, ניתן לעבור על זה בשתיקה. סף סוף, איך יתקיימו במשכורת הדלה שלהם? אבל שיהודים, שונאי המדינה, הבדלנים הנצחיים, יעזו להתעשר על חשבון המצרים, אין זו סתם גניבה. זה כבר גובל בבגידה... הרי בממון זה הם ישתמשו למטרותיהם ה"אפלות". יש לעשות הכל, כדי לבלום אותם - כמובן, אך ורק "בדרכים חוקיות"...
יותר לא היה פרעה צריך לומר. את היתר, כבר עשו שרי המלוכה. כצעד המתבקש מאליו, הוחלט: יש להטיל מסים מיוחדים, שיבלמו את ההתדרדרות, שיעקרו את התופעה המסוכנת של התעשרות היהודים מן השורש. "וישימו עליו" - זו כבר לא מלאכתו של פרעה. הוא רק הכין את הרקע, הסית את דעת הקהל. את החוקים חקקו המחוקקים. ולא רק כסף רצו להרויח, אלא יותר חשוב מזה - הוכח לעם המצרי שחור על גבי לבן, רשמית וחוקית, שהיהודים הם אזרחים ממדרגה שניה. מכאן לא היתה רחוקה הדרך לעבדות …
(ע"פ אור החיים הק' ובית הלוי)