ברית החיים והשלום | עלון בית דוד

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי: 
לכן אמר, הנני נותן לו את בריתי שלום (כה, יב-יא)
 
בנוהג שבעולם, למי שמצטיין בפעילות למען השלום, מעניקים את "פרס השלום". ואילו מצביא מהולל, שהצליח בשדה הקרב, זוכה לעיטורי מלחמה... אבל להפוך את היוצרות? הלא זה נראה מגוחך! ואילו כאן, נתן הקב"ה לפנחס הקנאי "ברית שלום". מה פשר הדבר ?
 
 
ולא זו בלבד. "ברית שלום", אין זה עיטור חיצוני ריק מתוכן. ברית שלום פירושו, שכל כולו, בכל מהותו, הפך לאדם מושלם. כיצד ?
 
ידוע לכולנו, שבכל אדם מתרוצצים כוחות שונים ותכונות שונות, המנוגדים זה לזה. ניקח לדוגמה - מצד אחד הקמצנות, ומאידך הנדיבות והפזרנות. כשהעני דופק בדלת ומבקש נדבה, רוצה בעל הבית, כמובן, לקיים את מצות צדקה בהידור. הוא נעזר לשם כך במדת הנדיבות. אבל בו ברגע מופיעה מדת הקמצנות, ומנסה לעצור אותו, כשהיא מסתתרת מאחורי מגוון של טענות. "מי אומר שהוא עני? אולי מכתב ההמלצה מזוייף? ואולי די בנתינה קטנה יותר?"... רק מי שמלומד במלחמת היצר, מסוגל לגלות את המניע האמיתי: יצר הקמצנות.
 
כך בכל שטחי החיים. כל חייו נמצא האדם במלחמה כבדה זו. כמובן, שלא דורכים במקום. מי שהצליח לנצח את יצרו, מי שלמד כיצד להשתמש במדה המתאימה בזמן הנכון, ניצל ממלחמה דומה בפעם נוספת. ובכל זאת, תמיד ימצא היצר שדה קרב נוסף, שבו הוא מתמודד. האדם עולה במעלות היראה, ועמו הוא מעלה גם את "נקודת הבחירה". אך תמיד, בכל מצב, יצטרך להאבק על נקודה מסוימת, שבה לא זכה לנצח .
 
 גם המוות, שנגזר על האדם, אינו אלא ביטוי למורכבות זו, למלחמה התמידית של כוחות הגוף והנפש זה בזה. אצל אדם הראשון, ידע כל חלק מחלקי גופו את מקומו ותפקידו, ומילא אותו בשלמות, בלי להפריע ולהזיק לזולתו. רק ברגע שהפך האדם ל"יודע טוב ורע", כשהתחיל לנהל את מלחמת יצריו, נגררו אחריהם גם כוחות הגוף, ואז היה המוות בלתי נמנע - "כי ביום אכלך ממנו מות תמות".
 
 
אבל יש אחד, יחיד ומיוחד, שניצל מגזירה זו. פנחס זכה לברית שלום, הוא זכה לכך, שכל כוחות גופו ונפשו יחיו בשלום זה עם זה. הוא זכה לחיי נצח עלי אדמות - פנחס זה אליהו זכור לטוב. כיון שאין בקרבו כוחות מנוגדים, כיון שכולו שלם, אין לו סיבה למות.
 
ומדוע זכה דוקא הוא, לברית שלום? משום שקינא לאלהיו. 
"בועל ארמית, קנאים פוגעים בו". מדוע אין זה בסמכותו של בית דין של מטה, לגזור עליו מיתה? הבועל ארמית, מעורר שאט נפש אצל כל בני האומה. הוא בוגד בעמו, ולא רק באלהיו. אם יגזרו עליו מיתה, עלול גזר דין זה להתפרש כענין לאומי. רק הקנאי, שכל כוונתו טהורה, שאך ורק הקנאה לה' מדרבנת אותו, שאין לו שום פניה או הנאה עצמית, רשאי לפגוע בו. הקנאי רב את ריב ה', כל מטרתו היא לסלק את הגורמים המבדילים, ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים .
 
פנחס רב את ריב ה', במסירות נפש שאין למעלה הימנה. "אילו נהפך זמרי והרג לפנחס, אינו נהרג עליו", זמרי היה יכול להרוג את פנחס, מלבד הנקמה שהיתה צפויה לו מבני שבטו של זמרי. ולכן זכה לכך, שה' יציל אותו מן הריב שבקרבו ובעצמו. כל אבר וגיד שבו, וכל אחת מתכונות הנפש, ימלאו את תפקידם בשלמות, ללא התנגשות וללא מריבה. וממילא זכה לחיים הנצחיים - "בריתי היתה אתו, החיים והשלום". 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן