מ'בן פוטי' ל'בן אהרן', מ'נכד הכומר' ל'בריתי שלום'. "בן פוטי" כינוי הגנאי שהצמידו השבטים לפנחס בן אלעזר כשהכוונה המשפילה היתה לאזכר את עובדת היות סבו – מצד אמו- יתרו, בעברו כומר, המפטם עגלים לעבודה זרה וכעת העז נכדו לרצוח נשיא שבט מיוחס בישראל, הופך במהירות על ידי האלוקים לבעל ייחוס מכובד – 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'. מלבד זאת, מעניק הקל לפנחס שלא נמשח עדיין ככהן "ברית שלום, ברית כהונת עולם" כשהמשמעות האופרטיבית היא חסינות נצחית ממלאך המוות ומינויו לכהן עם הבטחה מפורשת כי מעמד הכהונה יונחל גם לזרעו אחריו.
תחילת הפרשה – העצה המחפירה
פרשיית הנשיא השמעוני והנסיכה המדינית והריגתם על ידי פנחס, החלה קצת אחרי שבלעם ובלעם הזכורים מן הפרשה הקודמת, נפרדו איש לדרכו. מעט לפני סיום כשלונם המשותף בקללת ישראל מגיש בלעם הצעה ערמומית לבלק העשויה לדבריו להתקיל את היהודים. בלעם מדגיש אמנם באזנו של ידידיו המואבי כי בסופו של יום ינצחו הישראלים את העם המואבי אולם ייתכן כי ביישום נכון של הפעולה אותה תכנן ניתן יהיה לדחות את השתלשלות הארועים עד לאחרית הימים. בלק שהרגיש את הקרקע בוערת תחת רגליו הסכים לקבל מהנביא המאכזב כל בדל של רעיון והקשיב בשקיקה לבלעם שהקדים וסיפר לו כי העם היהודי רגיל היה בבגדי פתן במצרים וזה כמעט 40 שנה לא ראו ולו זנב פשתן אחד לרפואה. לשאלת בלק איך תיאור סוציו-אקונומי זה שייך לענין ענה בלעם בערמומיות כי כלל ראשון בשיוק ופרסום הוא לכידת תשומת ליבו של הלקוח, כשמכאן ואילך הדרך קלה בהרבה. "לכידתו של עם" המשיך בלעם לפרט את תכניתו, "לא אמורה להיות שונה ממנו".
למחרת, מבחין העם היהודי שחנה בדיוק בשטים מול מואב, בסוכות של פשתן שכאילו צצו מן האדמה לאורך 'שטח הפקר' בין מחנה מואב לבינם. בדיוק לפי של התכנית של בלעם ניגשו הישראליים הסקרנים אל סוכות הפשתן וביקשו לרכוש מן הסחורה אותה כה אהבו. אלא שהמסחר התנהל בתוך הסוכה שם ציפתה, כאילו במקרה, מואביה או מדינית יפה צעירה ומקושטת. היהודי ביקש לקנות מן הפשתן ולהסתלק אלא שהמארחת פנתה אליו חלקלקות ואמרה לו ברכות: "מפני מה אתה ממהר, אכול ושתה ובחר לך פשתן בנחת". היהודי ניסה לסרב בנימוק כי אין הוא יכול לאכול מן המזון הטרף אך הצעירה שמולו לא ניסתה כלל לשדל אותו: "אדרבה" אמרה, "שחוט אתה, בסכין שלך את העוף שלך, רק אנא עשה זאת מול פעור – האליל שלנו". היהודי שלא ראה טעם לסרב הסב לסעודה באוהל של הפרוצה, וכמעט שלא שם לב שהמארחת היפה שלו משקה אותו בכמויות אדירות של יין.
הלגימות החריפות פעלו את פעולתן וה'ענינים' מכאן ואילך התגלגלו במהירות ובדייקנות של כרוניקה ידועה מראש. עם תום הארוחה המשותפת כשראשו הלום מיין ומתאווה החל היהודי לעגוב על מארחתו היפה שהסכימה לשתף פעולה בתנאי שיעבוד את פעור אלילה ויכפור בתורת משה. היהודי המסוחרר לא רצה וגם לא היה מסוגל לסרב ובמהירות ניגש לבצע את אקט הפולחן הדוחה והמוכר של בעל פעור – עשיית הצרכים לפניו. השלב הבא היה קל בהרבה – כפירה בדת משה, ביצוע האקט האסור, ופסטיבל הזנות המוחצן יצא לדרך.
התפרצות המגיפה
הפעולות המבישות והמכוערות כמו גם גילוי העריות הפומבי העלו את חרון אף ה' והוא שולח מגפה שמתחילה להפיל חללים בעם. רוב ככל החללים היו אנשים מבני שבט שמעון, שבקרבם בעיקר פשה החטא. במקביל מצווה אלוקים למשה: "קח את כל ראשי העם [כלומר אבות בתי הדין, שיתחלקו להרכבים רבים לשפוט את עוברי העברה] והוקע אותם [את עובדי הפעור] לה' נגד השמש ושב חרון אף ה' מישראל". המנהיג הנאמן אוסף במהירות את ראשי העם ושופטיו והם החלו להעביר את החשודים אל מתחת לעמוד ענן למבחן 'נגד השמש'. כאשר היה הענן 'מתקפל' מעל מישהו וראשו היה נחשף לשמש ידעו הדיינים כי האיש חוטא והוא נסקל ונתלה.
הנשיא ובת המלך
בין השופטים בלט בהעדרו נשיא של שבט אחד – זמרי בן סלוא נשיא שבט השמעוני, שכאמור, היה השבט הדומיננטי בפעילות המינית המתועבת. בני השבט הנרגזים התקהלו מסביב לנשיאם והחלו לקבול בפניו על שופטי העם המפילים בהם חללים בעוד הוא, נשיא השבט שלהם, כלל לא זומן להרכבי בתי הדין. המלים הקשות נכנסו אל לבו של הנשיא ובגירוי מסיבי של אנשי שבטו ניגש אל תוך המחנה המדיני הישר אל האשה הנחשקת מכל – כזבי, בתו היפה של צור מלך מדין.
בלשון שאינה משתמעת לשני פנים מציעה לה זמרי את הצעתו המגונה והיא, מסרבת בנימוק מקורי ומפתיע: "כזבי בת צור אני, בת מלך, וצוה עלי אבא שלא להזדקק אלא לגדול שבכם והוא משה". זמרי לא מתבלבל והוא עונה מיידית: "אני הגדול, שכן משה נשיאו של שבט לוי שהוא השלישי במספר שבטי ישראל בעוד אני נשיא שמעון, עומד בראשו של שבט שהיה שני בסדר השבטים". מיד עם סיום דבריו אחז זמרי בבלוריתה של כזבי וגרר אותה לפני משה והעם כשהוא צועק אל משה: "בן עמרם, אשה זו מותרת או אסורה? ואם תאמר לי שהיא אסורה, בת יתרו מי התיר לך, שהיתה מדינית"? לפני שהספיק משה להגיב ולהשיב לנשיא החצוף את התשובה הפשוטה המבחינה בין נישואין קודם מתן תורה לאלו שלאחריו פנה כזבי עם המדינית אל תוך אהלו ומבצע יחד עמה את זממו. בני ישראל שהתקהלו מסביב הביטו בזעזוע ובהלם במתרחש מולם, וחיכו כי המנהיג הנערץ יפסוק את דינו של אותו רשע, אלא שמשה רבנו דומם ואינו מוציא מילה מפיו. המגפה ממשיכה להשתולל, הזעקות וחוסר האונים צומחים עד השמים והקהל כולו פורץ בבכי,
ומדוע באמת שתק משה? פרשנים מסבירים כי 'נתעלמה ממנו הלכה מפורשת' הנוקטת כי 'הבועל ארמית - קנאים פוגעין בו'. לדעת הפרשנים, צערו וכעסו של משה היו כה עצומים עד שמחמתם שכח הלכה זו.
באותה שעה קם צעיר בשם פנחס, נכדו של אהרן הכהן ובנו של אלעזר הכהן הגדול, ובקור רוח ניגש אל דודו משה והזכיר לו: "מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. כן למדתנו כשירדת מסיני". משה מביט בפנחס נזכר באותו 'סעיף' ולא מצווה להרוג את זמרי. במקום זה הוא מבקש מפנחס בדרך עקיפה ליישם את ההלכה. הסיבה: הלכת 'קנאין פועין בו' אינה 'חוק יבש' המסור לבית הדין, אלא היא אופציה הלכתית המתאפשרת רק כאשר נובעת היא מנפש קנאית טהורה של איש המבחין בעברה, ומחמת כבוד ה' היקר לו אינו מסוגל לשאת זאת, והוא מבקש למנוע את ביצועה. כיוון שכך אומר משה לפנחס, אם הקנאה שלך היא אכן טהורה הנובעת ממקום נטול פניות או התלהמות הרי שמוטלת עליך המצווה, אולם אם אין הדבר כן – אסור לך לפגוע בהם.
פנחס שידע כי קנאתו לכבודו של מקום מגיעה ממקום לגמרי טהור, ניגש אל האהל ובלי לחשוש מהשומרים הרבים - בני שבט שמעון שבקלות יכלו לחסלו – הוציא רומח גדול ובאבחה אחת דקר את שני הפושעים במקום חלציהם כשהם עדיין בעיצומו של מעשה. בשניה זו בדיוק – עצרה המגפה כשבסך הכל היא גובה עד כה 24000 קרבנות, רובם ככולם מבני שבט שמעון.
השיב את חמתי
כאמור בראשית המאמר, החלו בני השבטים ללעוג לצעיר שעד לא מכבר היה רק 'נכדו של יתרו' הכומר לשעבר, שאפילו לא התמנה לכהן בסבב המינויים של בני אהרן, אלא שמהר מאד מכריז הקב"ה כי פנחס השיב את חמתו ובגופו ממש עצר את המגפה. פרשנות ידועה מספרת כי מלבד הסיכון הפיסי העצום אותו נטל פנחס כשפרץ את גבולות השומרים מסביב לאהל הנשיא היה כאן גם סיכון משפטי לא פשוט: אם היה פנחס הורג את זמרי רגע לאחר ביצוע העברה היה מקבל סטטוס של 'רודף' והיה דינו שלו – מוות, פנחס בקנאתו הרבה לא שת לבו לניואנס גורלי זה והוא הכה את השנים מבלי להתחשב בתוצאות.
ההקרבה הזו איפא מזכה את פנחס בשבח האלוקי הנדיר: 'הנני נותן לו... ברית כהונת עולם'. ואמנם, פנחס זוכה לכהונה המצמיחה שושלת מופלאה של כהנים שזוכים לאריכות ימים, כשביניהם אפשר לזהות בין יתר אישי הכהונה הנכבדים, לא פחות משמונה עשר כהנים גדולים שהיו צאצאים ישירים שלו.
פנחס עצמו מקבל מה' מלבד הכהונה – ברית כהונת עולם, גם 'ברית שלום' כשהמשמעות לכך היא ברית שלום ממלאך המוות ובמלים אחרות חסינות נצחית מפני המוות, הבטחה שכמובן התממשה וכולנו, עד היום, מכירים את פנחס בשמו ובתארו הנפוצים יותר – אליהו הנביא.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"החברותא - איילת השחר, שד' חמד 21 מודיעין עלית. 1800-202-502 או 08-9140600. פקס 073-2590898
Please wait...