בכל זאת נבחר יהושע מפני מעלתו "איש אשר רוח בו". מעלה זו גרמה שיהושע זכה למה שאחרים לא זכו.

מה היא אותה רוח? כותב רש"י "שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" וכמו שביקש משה ואמר, רבונו של עולם גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינם דומים זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

 

מבאר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שסגולה זו, לסבול כל אחד כפי דעתו היא הסגולה החשובה ביותר של מנהיג אמיתי. מנהיג נדרש לכך שירגיש בעצמו כאב על בניו. כשם שאב סובל את בניו ואוהב אותם בכל מצב למרות שכל בן יכול להיות אחר, כך המנהיג צריך לקבל ולהנהיג. כמו אב, אינו יכול "להתפטר" מההנהגה גם כשהבן מתמרד.

אם נתבונן בתחילת ימיו של משה כמנהיג, "ויהי בימים הרבים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" ומבואר במדרש מה הכוונה וירא בסבלותם - "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". "נתן כתיפו תחת משאו של כל אחד ואחד ואמר מי יתן מותי תחתיכם". ההשתתפות בצער העם עדי כדי מסירות נפש ממש - היא המידה הנותנת למשה את הכח לשאת את העם "כאשר ישא האומן את היונק", כאדם הנושא את בנו יחידו החביב לו כנפשו.

 

דאגתו של משה באה לידי ביטוי עד הרגע האחרון שבו הוא מבקש שהמנהיג הבא אחריו יהיה כזה שיסבול כל אחד ואחד לפי דעתו.

 

מידה זו של השתתפות בצער ונשיאה בעול עם האחר כל אדם חייב בה. הגמרא אומרת "בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, אלא יצער אדם עם הציבור. שכן מצאנו במשה שציער עצמו עם הציבור שנאמר 'וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה', וכי לא היה למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה, אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויים בצער אף אני אהיה עמהם בצער".

 

אם כן חובה על כל אחד ללמוד ממשה, וממש להרגיש בצערו של הזולת.

שבת שלום!