מה ההבדל בין גנטיקה של קנאה - לקנאה טהורה? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

 

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי [במדבר כה].

 

'בקנאו את קנאתי' – בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר [רש"י].

 

התורה מדגישה שאצל פנחם היה סוג מיוחד של קנאה – "קנאה לקנאתי".

כלומר לא 'קנאה' רגילה, אלא קנאה לקנאתי. רש"י גם טורח להדגיש זאת ומסביר מה זו הקנאה הזו – " בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף".

 

מעיר הרב אזרחי: מה היא ההדגשה המיוחדת? מה באה  התורה כאן למעט או לרבות, מה היא 'קנאה לקנאתי' ששונה מקנאה רגילה?

 

בתחילת הפרשה, על הפסוק 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן' מביא רשי את דברי הגמרא בסנהדרין [דף פב] שמספרת על היחס של השבטים לפנחס: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן".

 

כלומר השבטים הזכירו לפנחס שסבו – אבי אמו, היה יתרו כהן מדין שפיטם עגלים לעבודה זרה, והנה כעת הוא הרג נשיא שבט מישראל.

 

ולכאורה יש לתמוה, מדוע קראו לו 'פוטי', ולא בשם אחר המצביע על עצם העבודה זרה? הלא הפיטום אינו אלא הכנה לקראת העבודה הזרה, נכון היה לקרא לו בשם של ההקטרה או כל שם של עבודה זרה אחרת?

דבר נוסף לא ברור הוא הקשר בין העובדה שהוא נכד של 'מפטם לעבודה זרה' ל'הריגת נשיא שבט מישראל'. האם היתה לשבטים כוונה נוספת ועמוקה יותר בהשוואה זו, מלבד הרצון להקניטו לכאורה?

 

ההסבר הוא: השבטים רצו לא רק להצביע על העבודה זרה שבדבר, אלא על 'הפיטום'. משום שבפיטום באה לידי ביטוי הדבקות והקנאות לעבודה זרה. מי שמפטם ומכין את העבודה זרה, אות הוא כי הוא דבק וקנאי לה ביותר. הוא לא רק מקטיר ועובד, אלא מפטם, מתכונן ומשקיע תוך ציפיה ודבקות. זו הסיבה שקראו לו 'פוטי'.

 

השבטים אם כן רצו לומר: קנאותו של פנחס עברה לו בירושה, כי כך טבעו וכך ירש אותה מאבי אמו, לקנא, ורק במקרה האובייקט שנמצא היה נשיא שבט מישראל. הסבא קינא לעבודה זרה והוא קינא לה', הקנאה היא בסך הכל משהו גנטי שמתחלפת כל פעם במשהו אחר, אך אין זו קנאה אמיתית פנימית וטהורה.

 

לכן באה התורה ומדגישה:

"בקנאו את קנאתי". כלומר הקנאות של פנחס היתה טהורה לכבוד ה', ולכן רש"י מדגיש שהוא נקם את נקמת ה' וקצף את קצפו של ה'..

 

אל מול טענת השבטים כי הקנאה טבועה בטבעו, ורק מוצאת היא פורקן באובייקט כל שהוא, מעידה התורה כי לא כך הוא. הקנאי האמיתי לא מונע בעקבות הקנאה עצמה או גנטיקה שלה, אלא מאידיאולוגיה ודביקות בריבונו של עולם.

 

כל מטרתו היא לקצוף במקומו של הקב"ה, ולקנא את קנאתו של הקב"ה.