"ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע וגו' ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל" [במדבר כז].
"ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה" [בבא בתרא עה].
מעיר הרב אזרחי את אחת הערותיו המפורסמות ביותר: נכון כי פני יהושע כפני לבנה ולא כפני חמה, הכי משום זה יש בושה בדבר, ולא רק בושה אלא 'אוי לאותה בושה' כלומר בושה שאין דוגמתה.
מהי הבושה? וכי רגיל הדבר או מצוי כי פניו של מישהו נראים כפני לבנה? האם נמצא עוד מישהו בכל הדורות שפניו כפני לבנה?
מדוע לא נשמח על עצם המציאות שאין דוגמתה, שאדם יגיע לידי דרגה כזאת שפניו יזרחו כפני לבנה, כמה היינו אנו שמחים אילו נתקלנו בפנים זורחות ככוכב או למטה מזה, ויהושע שפניו זרחו כפני לבנה גרם למפח נפש לבושה לכלימה ולספיקת כף אל כף לאמור: אוי לאותה בושה?!
ללמדך כי גם כאן הננו נוכחים בהתרחקותנו מן האמת ומן ההסתכלות הצרופה. שכן כשהנך נוכח בכוחו הפוטנציאלי של אדם הופך הדבר למינימום של שאיפה, והשואף האמתי לא יניח ולא ישקוט עדי יגיע למיצוי כוחותיו.
זקנים שבאותו דור שעקבו אחר שיאי גבהותו של מנהיגם של ישראל, שנוכחו אחר דמותו של רבן של ישראל, לא נחו ולא שקטו והיו בטוחים בצדק כי זוהי אמת המידה האמתית, כי כך צריך וחייב להראות מנהיג בישראל, וכל זמן שלא תתמלא השאיפה תוקפת אותם בושה וכלימה על מיעוט הדמות, על המרחק ממיצוי השאיפה.
אמנם כן, אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה.
אלו שאינם מתמלאים בושה וכלימה אין זאת מתוך עין טובה, כמו כן אלו המתמלאים שמחה על כל הישג אין זאת מחמת הסתפקות צודקת במה שיש, אלא מתוך חסרון הכרה במהותו של אדם. בכוחותיו. אין זאת אלא מחמת צרות עיין ביכולתו של אדם וחוסר שאיפה למצות את הניתן למצות.
הסתפקות במועט אמנם מדה טובה היא אצל גשמיות, אבל מדה רעה היא אצל רוחניות.
עצם העמדת המציאות הקיימת מול הפוטנציאל הטמון - גורמת בושה וכלימה.
פעמים שהננו תובעים מבן ישיבה הישגים גדולים יותר, והלה עומד תמה בפנינו ובפיו טענה: וכי אינני טוב מהרבה אחרים? וכי יש למר טענות כלפי לימודי? והלא ממלא הנני אחר כל הסדרים ומדוע באים אלי בטענות ובזעף - יותר מלהרבה אחרים שלדעת הכל יש לבוא אליהם בטענות חמורות מאלו? מדוע אינני רואה טוענים כלפי כל אלו ורק כלפי טוענים וטוענים?
ואנו בשלנו: אנו זוכרים אצלך תקופות טובות מאלו הנוכחיות, אנו ראינוך בהתמדתך בשקיעתך בים התלמוד, בחידושיך, ביצירותיך, בעמלך.
נכון כי אין לנו לכאורה טענות כלפי ההווה מצד עצמו. אבל אנו שראינו ונוכחנו ביכולתך איננו יכולים שלא לטעון כלפיך כי רחקת מן הפוטנציאל שלך.
כי אין ההווה מדביק את העבר. כי יכולתך גדולה מניצולך העכשווי. ועל כל זה אנו תובעים וחייבים לתבוע, שכן "אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה".
זקנים שבדור שראו עד היכן גדולתו וגבהותו של מנהיג בישראל אינם יכולים שלא להתמלא בושה, "ואוי לה לאותה בושה".
הרב אזרחי נוהג היה לשנן לתלמידיו את הנאמר בכותרת, שכעת מקבלת משמעות ברורה יותר: המקסימום האפשרי – הוא המינימום הנדרש מכם.