למה בעצם התהלך מרדכי בחצר בית המלך? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים... כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות [אסתר ד, יד] .

 

המגילה מדגישה בפרק יב, כי מרדכי היה מתהלך מידי יום ביומו, לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר.

 

לכאורה, מעיר הרב אזרחי בספרו 'מועדי ה'', זהו מעשה אלמנטרי ביותר.

לשם מה הדגישו זאת במגילה, הלא סוף כל סוף בת דודו היתה, ולפי דברי חז"ל, היתה אשתו?

מדוע איפה יש בזה מן החדש או מן החידוש?

 

אך עיין שם בפירוש רש"י: זה אחד משני צדיקים שניתן להם רמז לישועה – דוד ומרדכי. דוד שנאמר 'גם את הארי גם את הדוב  הכה עבדך' – אמר לא בא לידי דבר אלא לסמוך עליו להילחם על זה. וכן מרדכי אמר, לא אירע לצדקת זו שתלקח למשכב ערל אלא שעתידה לקום להושיע לישראל, לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה.

 

הרי שהתהלכותו של מרדכי בחצר בית הנשים היתה התהלכות של לימוד השגחה. של קליטת הרמז, כדי לדעת כיצד לקיים את שליחותה שופקודתה של המיוחדת של אסתר.

 

כמו כן אצל דוד. הלומד את הפסוק שלא בעיון, מעלה על דעתו כי כוונתו של דוד היתה, ללמוד מגבורתו, בעמדו מול הדוב והארי על עמדו מול גלית.

אם התגבר על ארי ודב – יתגבר אף על גלית.

 

אבל חז"ל גילו לנו, כי לא זאת כוונתו. משום שאין להקיש מאריות ודובים אל גליית.

 

אלא שאמר: לא בא לידי דבר זה אלא לסמוך עליו להילחם עם זה.

 

כלומר למה נתנו לו לדוד גבורה כזאת, כלפי הדוב והארי, הלא דוד מצד עצמו אין בידו להתגבר עליהם, ומדוע ניתנה לו הגבורה הזו, אם לא כדי ללמדו כי תבא השעה, שיתנו לו לדוד גבורה למעלה מגבורתו, למעלה מיכולתו.

 

עליו רק לקלוט את הרמז להיות מוכן לשליחות, ולכוון את מעשיו ולכוון את השעה. לדעת מתי תהיה שעת הפקודה. ושעה זו, אמנם הגיעה, במלחמת דוד וגלית.

 

עומד איפה מרדכי וממשיך את לימוד הרמז. הנה מלמד הוא את אסתר, עתה היא השעה. מי יודע, אם לעת כזו הגעת למלכות. זו היא שעת הפקודה. שעת קיום השליחות.

 

הנקודה המרכזית בדברי מרדכי היא, כי מה שצריך לשכנע את אסתר, לעשות את הלא יאומן הזה, להיכנס לספק פיקוח נפש, גופני ורחני כאחד, אינו משום כח ההשפעה שיש לזאת, אשר המלך בחר לו לאשה ולמלכה.

 

כל זה, אינו מוציא מכלל ספק פיקוח נפש. אדרבה יש לה לאסתר סימוכן לחשוב, כי רחוק הדבר שיושיט לה אחשוורוש את שרביטו. ועל כל פנים מידי ספק לא יצא מה שבכל זאת שכנע אותה, הוא לא המהלך הטבעי, של השפעת אשה על בעלה וכדומה.

 

המשכנע, הוא הלימוד של המהלך השמימי: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".