הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ו.) מתארת את המופת ביום שאחז שהיה מלך יהודה מת, השמש הזדרזה לשקוע והיום נמשך רק שעתיים במקום שתים עשרה כדי שלא יהיה זמן להספידו ולקברו בכבוד מלכים, ואילו ביום שבנו חזקיה מלך יהודה התרפא ממחלתו הקשה השמש חזרה אחורנית ונוספו לשעות היום עוד עשר שעות. מלך בבל מרודך בלאדן שתמה על היום הארוך קיבל מידע שזה בזכותו של חזקיה מלך יהודה ובקש ממשרתיו להכין מכתב ברכה ולשלוח לו. הנוסח שנכתב היה "שלמא למלכא חזקיא שלמא לקרתא דירושלם שלם לא-להא רבא.." נבוכדנצר שהיה סופרו של בלאדן לא נכח במקום ובהגיעו שאל כיצד כתבו ותמה כיצד יתכן שאמנם כותבים אלוקים הגדול אך הוא מופיע לאחר השלום לחזקיה ולירושלים, צריך להקדים את אלוקים אח"כ ירושלים ולבסוף את חזקיה. אמרו לו המשרתים "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" – קורא האיגרת הוא יהיה השליח. נבוכדנצר נשא רגליו והחל לרוץ, אך לאחר ארבע פסיעות עצר בעדו גבריאל המלאך. הגמרא מביאה את ר' יוחנן שאלמלא עצרו גבריאל הרי שח"ו לא היתה הצלה לישראל.
במדרש (ילקוט שמעוני מלכים ב' רמז רמ"ד) מובא הסיפור אולם הגירסא היא "שלוש פסיעות". מבאר המדרש "אמר הקדוש ברוך הוא: אתה פסעת שלוש פסיעות בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך שלושה מלכים קוזמוקטורין שליטין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן: נבוכדנצר אויל מרודך ובלשאצר".
החפץ חיים מבאר שאין סתירה בין הגמרא לבין המדרש מכיון שגבריאל עצר את נבוכדנצר באמצע הפסיעה הרביעית. הגמרא מנתה את הפסיעות כולל חצי הפסיעה הרביעית והמדרש מנה רק את שלוש הפסיעות השלמות. הגמרא מתייחסת לנס ההצלה של עם ישראל ואמנם בזכות חצי הפסיעה הרביעית מלכה ושתי שהייתה בתו של בלשאצר, אך מלכותה נקטעה ועברה לאסתר המלכה כדי לסייע בהצלת עם ישראל מגזרת המן.
נבוכדנצר מתמנה למלך בבל ולאחר תשע עשרה שנה הוא שולח את נבוזראדן להחריב את בית המקדש וארץ יהודה. נבוכדנצר חש גאווה גדולה על הניצחון והתבטא במילים "אמרתי אעלה על במתי עב אדמה לעליון" הוא הרגיש עצמו כאלוה בעל יכולת ולכן קיבל את עונשו שנעלם למשך שבע שנים בהם בילה ביער נידח בערבוביה בין חיות השדה. באותן שנים מינו את בנו אויל מרודך לרשת את כסאו, אך לאחר שבע שנים חזר נבוכדנצר והכניס את בנו לבית הסוהר שם שהה עד למות אביו ובנוסף הטמין נבוכדנצר את אוצרות המלוכה שמנו אלף ושמונים אוצרות באדמה סמוך לנהר פרת כדי שבנו לא יהנה מהם. כשמת נבוכדנצר קברוהו בכבוד ושחררו את אויל מרודך מהכלא כדי שישוב למלכותו, אולם הוא סירב לצאת מפחדו שמא שוב אביו נעלם והוא ישוב כבעבר. בלית ברירה הוציאו את גופת אביו מקברו והציגוה לפניו, אויל יצא מכלאו והורה לגרור את גופת אביו ברחובות העיר. לאחר מות אויל מרודך (בידי נריגליסר גיסו) מלך אחריו בנו בלשצאר.
כולם ידעו והכירו היטב את נבואת ירמיה הנביא שגלות ישראל תימשך שבעים שנה ואז ישובו לארץ ישראל לבניית בית המקדש השני. בלשאצר המלך חישב את שבעים השנים והמתין בקוצר רוח לזמן פקיעתן, אך חשבונו היה מוטעה מאחר שלפי חשבונו החלו שבעים השנים מגלות המלך יכניה שהוגלה עם המשפחות המיוחסות ותלמידי החכמים כולל מרדכי היהודי לבבל. בסוף היום שלפי חשבונו חלפו שבעים השנים ערך בלשאצר סעודה לשריו בה הוצגו לראווה ולשימוש כלי המקדש והוא אף לבש את לבושו של הכהן הגדול, כשלפתע יד מסתורית רשמה על קיר האולם בעברית את הכתובת "מנא מנא תקל ופרסין". יועציו הבכירים לא הבינו את משמעותה [בגמרא מבואר שהכתובת נרשמה בצופן א-ת ב-ש יטת יטת אדך פוגחמט] ורק דניאל החכם היהודי ביאר למלך שאלוקים מנה – ספר את שנות מלכותו, תקל – שקל אותם במאזנים ומכיון שהם זלזלו בכלי המקדש כעת תעבור המלוכה לפרסים. באותו לילה נערכה התקפה על ארמונו ע"י כורש וראשו של המלך בלשצאר נכרת ע"י אחד מעבדיו שמסרו לכורש שהתמנה למלך גם על בבל.
כורש שבשפה הפרסית משמעותו כלב, נולד מבתו של מלך פרס שהיתה בקשר לא מוסרי עם אחד משריו. כשהתגלה הדבר הוצא השר להורג והריגת הבת התעכבה עד הלידה, התינוק נשלח אל היער כדי שייטרף ע"י החיות, אך בורא העולם זימן לתינוק כלבת פרא שהניקתו וגידלתו בין ילדיה וכשגדל יצא מן היער וקיבץ סביבו חבורה של לוחמים עזי נפש הרג את סבו ונעשה מלך פרס, נישא לבתו של דרייווש מלך מדי תוך הבטחה שלאחר מות חותנו הוא יהיה מלך גם על מדי. בהמשך יצא יחד עם חותנו לקרב כנגד בלשאצר מלך בבל אך הובס, ואז פנה כורש לקדוש ברוך הוא "תן לי את הראש של בלשאצר ואני אתן לך את בית המקדש".
כורש קיים את נדרו נתן ליהודים אפשרות לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש ואף סייע להם בכסף וזהב. לאחר מותו של כורש שמת בלא בנים הוחלט למנות למלך את האיש העשיר ביותר שהיה אחשוורוש שמצא את המטמון בן אלף ושמונים האוצרות שהחביא נבוכדנצר. אחשוורוש נישא לושתי שהיתה בתו של בלשאצר כדי שתתן גושפנקא למלכותו מכיון שהוא לא מזרע מלוכה. ושתי טענה כלפי בעלה שהוא חייב לעצור את בניית בית המקדש מכיוון שזה פוגע בה שהרי סבא רבה שלה החריב אותו. אחשוורוש התייעץ עם שבעת יועציו והם [בעיקר ממוכן – המן] יעצו שייעצור את הבניה כדעת המלכה.
לאחר שהעביר אחשוורוש את ארמון מלכותו לשושן ערך משתה לשריו ועבדיו במשך מאה ושמונים יום שבהם חשף בכל יום ששה מאוצרותיו, ולאחר מכן ערך לתושבי שושן משתה שבעה ימים. "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין.." הגמרא (מגילה י"ב:) מבארת שהיום השביעי היה שבת, ובו ביום נהרגה ושתי כעונש על עצירת בניית בית המקדש ודווקא בשבת מכיון שהעבידה את בנות ישראל בשבת. אומרים חז"ל שאמר הקדוש ברוך הוא: אני המלכתי אותך על מאה עשרים ושבע מדינות ואת חללת שבתות בנות ישראל. ואכן אם נמנה את כל הימים מתחילת מלכותה שנמשכה שנתיים וחצי [שנתיים עד הישיבה בשושן וחצי שנה של משתה] ס"ה שמונה מאות שמונים ושמונה ימים שבהם יש מאה עשרים ושש שבתות ועוד שבוע משתה לתושבי שושן שבסיומו השבת המאה עשרים ושבע שבה הוצאה ושתי להורג.
המלאך גבריאל שעצר את נבוכדנצר הסבא רבה של ושתי לאחר שלושה וחצי פסיעות בא לסיים את מלכות שושלת המשפחה בכך שכיער את ושתי בצרעת וזנב על מצחה כדי שלא תסכים לבוא אל המשתה ואף תשלח למלך מסר חצוף שבסופו של יום הוביל למותה וכפועל יוצא לבחירתה של אסתר למלכה כדי שהיא תסייע לעם ישראל בביטול גזירת השמד של המן האגגי בשיתוף המלך אחשוורוש.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...