דמות מקראית שקרובה אלי במיוחד זו אסתר. מדמות פאסיבית, חרדה, המנסה להעלים את זהותה ולהתבלט כמה שפחות, נכנעת, המקבלת מרות מדודה מרדכי למסור את נפשה למען עמה, היא הופכת לדמות יוזמת, מעיזה, מתחבלת, מצווה, "ותלבש אסתר מלכות".

 

בשיאו של השינוי היא חשה מחוייבת טוטאלית למשימה להציל את עמה, הזדהות מוחלטת עם גורל העם. לאחר המשתה השני, כשהמן מוצא להורג, האמת על זהותה של אסתר מתגלה למלך, ביתו של המן נמסר לאסתר, ומרדכי עולה לדרגת שר בכיר במקום המן, מתנפלת אסתר לרגלי המלך בבכי ותחינה. היא מבקשת על חיי עמה.

 

כאן, מרדכי כבר לא צריך לזרזה, היא עושה זאת באופן עצמאי לגמרי. היא מכריזה שאין טעם לחייה, אם חיי בני עמה בסכנה. כך בהמשך היא מעורבת בכל שלבי ההצלה. שולחת באופן אישי איגרות בחותם המלך לכל קהילות ישראל, המבשרות על הרשיון מאת המלך לעמוד על נפשם בנשק ולהרוג באוייביהם. אסתר היא זו שיוזמת את הוצאתם של עשרת בני המן להורג.היא זו שיוזמת להוסיף יום אחד נוסף של רשות להרוג באוייבים. לא ממניעים של נקם, אלא מתוך אהבה עמוקה לעמה. היא רוצה ככל יכולתה להרחיק את הסכנה לחיי עמה לתקופה ארוכה. אסתר גם דורשת מחכמי התורה ומנהיגי העם, לכתוב אותה לדורות. היא מבינה שהעלילה הקשה והנוראה שהיא ובני עמה עברו צריכה לשמש לקח לדורות, שבגולה העם נמצא בסכנת שמד והשמדה.

 

היא אינה רוצה להצניע את פועלה. יותר מדי לילות חרדה ואימה עברו עליה, מכדי שתרומתה בהצלה עמה לא תזכר לדורות. למרות שהיא יודעת שהיא היתה שליחה של ה', היא גם יודעת שמן הראוי להכיר לה תודה.

 

חג שמח