חז"ל הורונו: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות". לפעמים מזכה הקב"ה את האדם בשכר גדול עבור קיום מצוה, בלי שישקיע בה מאמץ גדול. דוגמה לכך משמשת מצות הדלקת נרות שבת. ללא הכנות גדולות, ובהשקעה כספית זעירה, מדליקה עקרת הבית מדי ערב שבת את נרותיה. השכר המובטח לה כאשר היא מקפידה על קיום המצוה בעקביות ובדייקנות, הוא מילוי פיסגת מאוויה של האם היהודיה: בן תלמיד חכם. "הרגיל בנר, הויין ליה [יהיו לו] בנים תלמידי חכמים ".

 

מהו הסוד הטמון במצוה זו, שנראית לנו כענין של מה בכך?

חייבים אנו לומר שיש במצוה זו תוכן עשיר, שאינו נראה לעין בהתבוננות שטחית. ננסה איפוא לרדת מעט לעומק הענין, ונגלה את טיבו של האור המיוחד שנרות השבת מפיצים סביבם.

 

במבט ההלכה ניתנה למצות הדלקת נרות חשיבות מיוחדת במינה. עני שאין לו כסף לרכוש אתרוג או תפילין, אין דורשים ממנו בדרך כלל להוציא את שארית כספו כדי לקיים את המצוה. נרות שבת הם יוצאים מן הכלל. חז"ל קבעו שחייב אדם לחזור על הפתחים כדי שיוכל לרכוש נרות לשבת, וכל זה למה? משום שהנרות מביאים לידי שלום בית. כאשר שורר חושך בבית, עלולים בני הבית להתקל וליפול, ומצב רוח קודר ישתרר בבית. לשלום בית נודעת חשיבות עליונה, במיוחד כשמדובר על אוירה של שבת.

 

נרות השבת, קבעו חכמינו, הם האמצעי שבו משרים אוירה של שלום בין כתלי הבית. אך הקשר בין "אור" ו"שלום" אינו מסתיים בכך. 

 

כשם שקיים חושך ואור במובן הגשמי, כך קיים חושך רוחני, שרק אור רוחני מסוגל להאיר אותו. ההולך במקום חשוך אינו מסוגל לראות את אשר לפניו, אך יותר מזה: החושך גורם לטשטוש ולבלבול. מי שחסר לו אור רוחני, המבהיר לו את תוכן החיים, לוקה בכפליים: את התכלית האמיתית בחיים אינו יכול לראות, ואת מקומה תופס הבלבול והטשטוש. זהו טבעו של העולם הזה מי שחי חיים ללא תוכן רוחני, חייו מבולבלים ומטושטשים, אינו יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר. 

 

בלבול זה גורם למצב תמידי של התנגשות ומריבה. אנחנו זקוקים לקרן אור שיאיר לנו את הדרך בעולם הזה. כאשר כל אחד מכיר את מקומו ואת תפקידו בעולם, נוצר הבסיס לשלום.

 

איש אינו יכול לתקן את העולם כולו. על כל אחד מוטל התפקיד להאיר את פינות ביתו באור האמת, ולדאוג לכך שבבית שלו ישרור השלום, הרחק מן החושך של הרחוב.

 

כאשר האשה מדליקה נרות, היא ממלאת את הבית באורה. אור זה הוא אור גשמי, אולם קדושת השבת מעניקה לו עומק רוחני. 

 

היא מברכת "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת". המצוה האלהית מקדשת את ההדלקה. לפעולה הגשמית הפשוטה מתווסף מימד רוחני. האור הגשמי מביא לבית את השלום הפיזי, והאור הרוחני החבוי בו מפיץ בבית את הבהירות הרוחנית. 

 

זוהי אוירה של שבת.

 

מצוה זו היא זכותה של האשה היהודית, משום שהיא זו שעוסקת בצרכי הבית. תפקיד האשה היהודית לבנות בית שהוא מעון לשכינה, בית של שלום וכבוד הדדי. בבית זה שהיא עמלה לבנותו ולשכללו במשך כל ימות השבוע, היא מדליקה את הנרות עם בוא השבת, והיא מפיצה בו את אור השבת. בעזרת אור זה היא מחוללת מהפיכה בבית. לא יותר "עולם הזה" הדומה לחושך, לא יותר חיים שכל כולם נהירה אחר האנוכיות, שבהם אין אדם רואה אלא את עצמו בלבד. אור השבת מאיר את האפיקים הרוחניים, מבהיר את ערכי החיים האמיתיים. 

 

אכן, מן הבית הזה, שנרות השבת מאירים אותו במשך השבוע כולו, ראויים לצאת בנים תלמידי חכמים.