מנוחת השבת – מנוחה יוצרת 

 

נוהגים אנו לחשוב ש"מנוחה" פירושה שלילת המעשה, אי עשייה. על פי הבנתנו השטחית, גמר השי"ת את מלאכתו בששת ימי המעשה, כדוגמת הנגר הגומר את מלאכת השולחן; משנגמרה עבודת הייצור, שוב אין לנגר עם שולחן זה כל עסק. וכמו כן בבריאת העולם, ביום השבת כבר הפכה הבריאה לעובדה קיימת, שאין צורך לברוא אותה, ומאז היא מתנהלת כאילו מאליה. מדוע, אם כן, החשיבה התורה את מנוחת השבת כעיקר הבריאה, שבה טמונה הברכה של כל ימות השבוע?

 

אבל לא כן הדבר. בתפלת שחרית אנו אומרים: "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"! כשם שאדם ללא נשמה אינו אלא גל של עצמות, כך הבריאה כולה, גם אחרי שנבראה, לא היתה יכולה להתקיים אפילו לרגע, אילו היה הקב"ה מסיר ממנה את השגחתו ואת השפעתו. אינה דומה, אם כן, מנוחתו של הקב"ה ביום השבת ל"מנוחת הנגר", אלא למנוחתו של ה"בעל עגלה", היושב על מושבו ואוחז במושכות הסוס. הלה יושב אמנם כאילו באפס מעשה, אבל לאמיתו של דבר, הוא המנהיג את העגלה; ללא השגחתו התמידית תיפול העגלה חיש מהר בצידי הדרך.

 

מנוחתו של הקב"ה היא מנוחה יוצרת, בריאה של כל רגע ורגע. לכן גם יום השבת הוא חלק מבריאת העולם; ביום זה נבראה המנוחה, נברא הכח שבעזרתו מחזיק הבורא ית' את כל הבריאה בכל עת ובכל שעה. מעתה מובן ופשוט, שמנוחה זו היא השלמה הכרחית ביותר למלאכת הבריאה של ששת ימי בראשית - שהרי בלעדיה לא יכול להיות כל קיום לבריאה , אכן. רק עם בואו של יום השבת "כלתה ונגמרה המלאכה".

 

"זה שיר שבח של יום השביעי" - במה מתייחד השבח של יום השביעי לעומת שאר הימים? "שבו שבת אל מכל מלאכתו". ומה טיבו של שבח זה? הלא אדרבה, בששת ימי המעשה ברא ה' את העולם, ואילו בשבת לא ברא אלא את המנוחה בלבד? אלא הוא אשר אמרנו. "וביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו". כסא כבודו - זוהי ההנהגה התמידית, הבריאה של "כל יום תמיד". בריאה זו היא בגדר "התעלה", לא רק שאינה נופלת מזו של ששת ימי בראשית, אלא אדרבה, היא עולה עליה בדרגה.

 

מעתה ניתן להבין, מדוע ציוו חכמים לכבד את השבת באכילה ושתייה, שהן הנאות הגוף, ולאו דוקא בעבודה רוחנית. ביום זה מתברר לנו, ש"טבע" אינו מושג עצמאי, אינו דבר העומד בפני עצמו ומנותק מן המציאות הרוחנית. כל הבריאה היא גילוי רצונו של הקב"ה - ותו לא. רק על ידי קדושת השבת יכולים אנו לחוש, ש"גשמיות" כאכילה ושתיה אינה עומדת בסתירה ל"רוחניות", אלא הכל הוא אחד - הרוחניות מעצבת את הגשמיות, והגשמיות באה להשלים את הרוחניות.

 

(ע"פ בית הלוי)