את מי השבת אינה מארחת? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

חסיד אחד נוטה היה לעצבות כל ימיו.

 

בימינו היו מגדירים את מצב רוחו אולי כדיכאון, אולם, לא חולה היה האיש אלא בעל נטייה פסימית שלא מסוגל היה לשמוח.

 

באחד הימים נסע החסיד לרבו, ותכנן להגיע אליו בשבת קודש. אלא שהדרכים התקלקלו, הנסיעה התארכה, והוא נאלץ לשבות בכפר השכן לעיר בה שכן הרבי. עם יום ראשון הופיע החסיד בבית רבו כשעצבותו גדולה מתמיד.

 

אמר לו הרבי בדרך צחות:

השבת ידועה כמכניסת אורחים גדולה מאין כמותה.

 

כאשר מגיע ראש חודש להתארח בשבת, היא מפנה לו את ההפטרה ואת תפילת מוסףבשבת שחלה בה ראש חודש קוראים הפטרה מיוחדת, ואף מתפללים תפילת מוסף לשבת וראש חודש השונה מתפילת המוסף השבתית הרגילה].

 

כאשר חל יום טוב בשבת, מפנה לו השבת גם את תפילת המוסף, גם את תפילות שחרית, ערבית ומנחה, וגם את קריאת התורה.

 

כאשר חל יום כיפור בשבת מפנים לכבודו הכל, אפילו את סעודות השבת...

 

אך למרות כל זאת, יש אורח אחד שלכבודו השבת אינה מוכנה לפנות את עצמה, ולו במעט:

העצב.

 

ההוכחה: כאשר חל תשעה באב ביום השבת, השבת לא מתירה לו להיכנס אלא דוחה אותו ליום ראשון.

 

כך קרה גם אצלך, סיים הרבי, אתה רצית להגיע אליו לשבת, אך השבת לא רצתה לקבל מישהו עצוב, ועל כן דחתה אותך ליום ראשון...

דבריו של הרבי עשו רושם על החסיד העצוב והתנהגותו החלה להשתנות.

 

[על פי 'ומתוק האור'].