רבי מאיר והעגלה הנוסעת | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

רבות דובר על עניין 'מעביר על מידותיו' – עד כמה חשובה הנהגה זו, ומה הוא ערכה הרוחני הגבוה. המעשה הבא, שסופר בספר 'המשגיח' על הצדיק רבי מאיר חדש זצ"ל, מלמד משהו על מידה גדולה זו.

 

היה זה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, והרב חדש התגלגל כבחור צעיר עם חבר נוסף, לכפר נידח במזרח אירופה. השמועות על בואם של הגרמנים הגיעו לאזני כולם, ותושבי הכפר החליטו לאסוף את מיטלטליהם ולברוח במהירות האפשרית מהמקום.

 

גם רבי מאיר חדש וחברו יצאו אל מבואות הכפר וחיכו לעגלה שתיקח אותם 'טרמפ' אל מקום רחוק, מעבר לטווח ידם של הגרמנים.

 

לפתע נזכר החבר כי הוא שכח דבר מה בחדרו ומיהר לחזור, כאשר רבי מאיר מחכה לו.

 

בינתיים חולפים עגלות על פניו של הצעיר ומציעים לו לעלות. רבי מאיר מסרב: האם יעזוב את חברו בדד? לא ולא. הדקות נוקפות ואחרוני העגלות עוזבות את הכפר, והנה נראה מרחוק סוף כל סוף החבר עם כל מיטלטליו.

 

רק הגיע החבר, ועגלה ובה מקום אחד נעצרה לפניהם. החבר לא התמהמה, זינק על העגלה, וזו מיהרה לדרכה. רבי מאיר נותר לעמוד בענן האבק כשהוא מביט בעגלה עם חברו לו המתין כל כך הרבה זמן.

 

קשה שלא לדמיין את התדהמה ובעיקר את הכעס שהיו פוקדים כל אדם שהיה נקלע לסיטואציה כזו.

 

גם רבי מאיר סיפר כי באותו רגע אמר לעצמו: "בפעם הבאה שיקרה לי מקרה דומה, לא אמתין לחבר", אולם בו במקום חזר בו ונזף בעצמו: "חלילה לי! על אף הכל אינני מתחרט על שחיכיתי. היה כדאי, גם אם החבר נהג בצורה שאינה הגונה – לפחות כלפי טוהר נפשי התנהגתי כשורה.

 

מספר רבי מאיר, כי באותו רגע שמחשבה טהורה זו חלפה בראשו, חש שמשהו השתנה בו, והוא היה לאיש אחר, טוב יותר.

 

האם כולנו יכולים להגיע לדרגה כזו? התשובה העקרונית היא שאכן כן, אולם גם אם איננו מסוגלים לכך, יש בסיפור זה כדי ללמד אותנו על כוחה של שאיפה, ועל השפעתה של מחשבה טובה.