אל הסבא מקלם הגיע יהודי אחד כדי להיוועץ עמו בענייני מסחר.
היה זה באותם ימים בהם נאסר על היהודים ברוסיה לקנות קרקעות. והנה נזדמנה ליהודי השואל הזדמנות נפלאה לרכוש שטח אדמה גדול בשיתוף עם פריץ אחד – שהוא אדם ישר הנאמן עליו.
הציע לו הסבא להתבונן בפרשיות התורה ולמצא בהם תשובה לשאלתו. פתח הסבא את החומש ומאחר שהיתה זו פרשת חיי שרה למדו השנים את סוגיית עבד אברהם והשידוך ליצחק והסבא אמר: אליעזר עבד אברהם היה נאמן מאד לאדוניו עד שכאשר מצא אשה לבנו יצחק מספרת התורה כי הוא נפל על פניו ונתן תודה לה'.
כלומר הוא חש שמחה אמיתית על כי הצליח לעשות את שליחותו. הוא בוודאי לא התכוון להחניף בכך לאברהם שהרי הוא כלל לא היה שם.
אולם למרות נאמנותו הגדולה, אנו מוצאים בתחילת הפרשה כי אברהם אבינו השביע אותו שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען, כלומר הוא לא סמך עליו לחלוטין.
יתירה מזו, בדברי המפרשים אנו מוצאים כי אילו יכל אברהם אבינו ללכת בעצמו לחפש אשה ליצחק – היה עושה זאת.
מדוע?
מפני מה לא סמך אברהם אבינו את ידו באופן מוחלט על אליעזר שכפי שהתברר היה נאמן לגמרי?
והתשובה היא אמר הסבא, כי בדבר הנוגע לחייו של האדם אין בוטחים באחר ואפילו לא באדם הנאמן ביותר כאליעזר עבד אברהם. סופו של הסיפור הוא שהאיש לא שעה לעצת הסבא מקלם וביצע את השותפות עם הפריץ שבסוף מעל באמון [על פי לקח טוב].
מהסיפור הזה ניתן ללמוד מוסר השכל עמוק.
פעמים רבות חש האדם כי עליו לעשות משהו, להתחדש במשהו, לשנות כיוון, לפסוע ולעשות צעד גדול שיהווה נקודת מפנה בחייו, אולם הוא חושש לעשות זאת והוא מתייעץ עם חבריו.
עצה היא דבר חשוב, אולם על האדם לזכור כי בדברים החשובים ביותר עליו לשמוע לקולו הפנימי. זהו הקול הנאמן ביותר והחשוב ביותר. לאחרים עשויים להיות אינטרסים מודעים ותת מודעים. לעתים הם לא חשים את אותן הרגשות שהאדם עצמו חווה ועצתם אינה מתאימה לו.