מדוע נכשל הסטודנט לרפואה? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

סטודנט לרפואה סיים את לימודיו ועמד בפני הבחינה הסופית.

 

שאל אותו הבוחן: כאשר אתה נתקל באדם שוכב על הכביש פצוע ושותת דם, מה הדבר הראשון שתעשה?

ענה הרופא: לוקח משחה אנטיביוטית ותחבושת ועוצר את הדם.

 

שאל הבוחן: ואם אין לך את המשחה הזו?

ענה הרופא: איאלץ להשתמש רק בתחבושת או בחתיכת בד שיש ברשותי ואנסה לעצור את שטף הדם.

 

שאל הבוחן: ואם גם אין לך חתיכת בד?

הרופא הפוטנציאלי החל להרהר, ולבסוף הודה כי אין ברשותו תשובה.

 

הבוחן פסל אותו, ולא העניק לו את הרישיון.

 

הזדעק הרופא: מדוע? שנים למדתי רפואה, ואתה פוסל לי את הרישיון?

 

טיפש, אמר הבוחן, אם אינך מבין שמול פצוע שותת דם אתה צריך לקרוע מיד את כנף חולצתך ולנסות לעצור את שטף הדם – אינך רופא אמיתי.

רופא אמיתי, היה מאתר מיד חתיכת בד גם במחיר קריעת בגדיו שלו, ומציל את הפצוע. כנראה שאתה לא חש את סבלו ואת מצוקתו של החולה.

 

לסיפור הזה יש כמובן נמשל.

כאשר אדם מסתובב ברחוב, הוא נתקל בלא מעט מצוקות הן רוחניות והן פיסיות.

ולא רק ברחוב, גם במוסד הלימודים, במקום העבודה, בתוך המשפחה.

את המצוקות האלו הוא יכול לרפא, למסנים האלו הוא יכול לעזור.

 

אלא שלא תמיד יש לו את כל הכלים לביצוע העזרה. לפעמים עליו להקריב מעצמו, לקרוע את כנף מעילו, לזה לא כולם מוכנים.

אבל מי שלא מסוגל לעשות את זה אינו רופא, הוא לא חש את צער הזולת, ולא מבין שעליו להקריב גם מעצמו כדי לעזור.