הסוד לעמידה בניסיון – יראת שמים | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

גזירת מלך זוהי פקודה אשר חייבים להישמע לה, כידוע.

סמכותו הרחבה של המלך מחייבת את הציות לדבריו, וכח שלטונו מוליד אימה ופחד מפני הפרת גזירתו. החובה לציית והפחד לסרב גדולים שבעתיים, כאשר הפקודה ניתנת לאדם באופן אישי, שכן אז קשה מאד להתחמק ממילויה.

 

אי לזאת, מציין בעל 'לקח טוב', עומדים אנו משתאים לנוכח עמידתן האיתנה של המיילדות העבריות, אשר "לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים".

אם ישאל השואל, מאין שאבו כוחות עילאיים אלה, הרי תשובת התורה לפנינו: "ותיראן המילדות את האלקים'. אין מציינים כאן את גבורתן ואומץ ליבן, גם לא את טוב לבן. כל זה מלמדנו שהיסוד והשורש להתנהגותן המופלאה היה יראת אלקים.

 

בדומה לזה, אנו מוצאים שהיראה הינה תמצית הגדולה שגילה אברהם אבינו ע"ה בעמידתו בנסיון העקידה, כמו שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, לא אהבת ה', ולא מסירות נפש מוזכרות כאן, אלא יראת אלקים. משמע שהיראה היתה היסוד והשורש להתעלות הנשגבה, שאליה הגיע אברהם אבינו בנסיון זה.

 

כדאי גם להיזכר באימרת חז"ל: אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר, אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד [שבת דף לא].

 

על מהותה של יראת השמים מופיע הסיפור הבא. את המעשה סיפר רבי סולוביצ'יק על אביו רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זכר צדיקים לברכה.

 

"מי שלא ראה את אבא זכור לטוב לא ראה יראת שמים מימיו. מעשה שישבנו אבא ואנכי בבית המדרש דסלוצק ועסקנו בתורה.

לפתע נכנס פנימה אחד הקצבים בעיר, אדם פשוט והתחיל לגדף ולבזות את אבא.

מה לאותו קצב ולאבא? יום אחד לפני כן בא עם חברו לדין תורה אצל אבא, ויצא חייב בדינו, עכשיו טען כי בעל דינו שיחד את אבא בממון כדי שיעוות את הדין.

הוא לא הסתפק בטענה, אלא גם קילל ואיים במכות. אכן אבא לא השיבו כלום - הקשיב והחריש.

לבסוף חזר הקצב לאחוריו ויצא מבית המדרש כשאבא פוסע אחריו, ושפתיו ממלמלות 'מחול לך מחול לך'.

 

למחרת יצא קול הברה בעיר שאותו קצב הלך לקנות שוורים לשחיטה, ותוך כדי הילוכו התנפל עליו אחד השוורים והרגו.

כאשר הגיעו הדברים לאזני אבא נבהל ואמר: מי יודע שמא בגלל קפידתי עליו גרמתי למותו של אדם מישראל? אמרתי לו: לא יתכן אבא, הרי מחלת לו.

 

שאלני: וכי זו מנין לך? השבתיו: כשיצא מבית המדרש ראיתיך פוסע אחריו, וממלמל 'מחול לך מחול לך'. מיד פתח בחקירה ודרישה אם אמת הדבר או שמא בדיתי הדברים עכשיו מלבי כדי להרגיעו.

 

רק לאחר שהוכחתי באותות היכן עמד והיכן אמר, והבטחתיו באמונה שבאזני שמעתיו, נרגע קמעא. בכל זאת הוסיף לבו להכותו על המקרה, התעצב מאד, והלך ללוות את ההרוג לבית עולמו, ובכה על קברו בכי תמרורים.

 

בנוסף לזה קיבל על עצמו לומר 'קדיש' וללמוד משניות לעילוי נשמתו במשך כל ה-11 חודשים. ולא די בזה, אלא מידי שנה בשנה עד סוף ימיו הקפיד לצום ולומר קדיש ביום הזיכרון של ההרוג, ונהג בו ככל החומרות שנהג ביום שמת בו אביו.

 

זוהי יראת שמים.