דוד המלך אומר בתהילים: "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה" [מב].
הרב זכאי מפרש את הפסוק הזה בדרך רמז. כי הנה אדם הראשון מחמת שאכל מעץ הדעת קיבל קללה של 'בזיעת אפיך תאכל לחם' ועד היום כולם צריכים להתייגע עד שיגיעו לפת לחם.
וברור שדבר זה גורם צער לצדיקים שצריכים להתבטל מתורתם כדי להשיג מזון ומחיה.
זהו שאומר דוד המלך: 'היתה לי דמעתי לחם', הדמעות שלי נגרמות מחמת שצריך אני להתייגע על הלחם. וממשיך הכתוב 'יומם ולילה' שמחמת שאני מתייגע על הלחם אין ביכולתי לקיים 'והגית בו יומם ולילה', ועל זה אני מצטער ומוריד דמעות.
ובעניין זה מסופר על הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות זצ"ל שהיה מגדולי התורה בברודי שבגליציה ועם זאת ניהל עסקים רבים ומסועפים ונודע בימיו כעשיר כבפלג שחברו בו 'תורה וגדולה במקום אחד'.
נוהג היה רבי אפרים זלמן להסתגר מדי בוקר בחדר תלמודו למשך כמה שעות, ועד שלא סיים את פרק יומו הקבוע בלימוד, לא היה מתפנה לשום עסק בעולם.
יום אחד באו לביתו של רבי אפרים זלמן כמה סוחרים מעיר המחוז, בשעה שהלה ישב על תלמודו כדרכו בקודש.
מיהרה אליו אשתו והפצירה בו שיאות להפסיק את תלמודו, ולהיפגש עם הסוחרים לשעה קלה, שאם לא יעשה כן הוא עלול להפסיד במחי יד ממון רב.
השיב רבי אפרים זלמן לאשתו בלא שהסיר עינו מן הספר שלפניו, בפרשת חוקת נאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' [במדבר ט].
מלשון הכתוב אנו לומדים שבשעה שאדם יושב ועוסק בתורה, עליו לשים עצמו כמת לגבי כל עניני העולם הזה.
באין ברירה הלכו הסוחרים הנזעמים לדרכם, וכתוצאה מכך נתבטלה עיסקה גדולה שביקשו להציע לרבי אפרים זלמן והדבר גרם לו הפסד של אלפי זהובים.
אך למרבה ההפתעה הגיב על כך רבי אפרים זלמן בקריאת שמחה: ברוך השם ששילמתי היום כמה אלפי זהובים תמורת דף גמרא אחד...